ראש מכונה – סגול כהה

החודש מלאו ארבעים שנה לצאתו של אחד מהאלבומים המפורסמים בתולדות מוזיקת הרוק, "ראש מכונה" (Machine Head), של להקת סגול כהה (Deep Purple). "ראש מכונה", אלבום האולפן השישי של הלהקה, היה האלבום הנמכר ביותר בבריטניה במשך מספר שבועות לאחר צאתו. הוא נחשב לאחד מאלבומי המפתח של ראשית עידן מוזיקת הרוק הכבד. "ראש מכונה" נמנה על הקלאסיקות של מוזיקת הרוק. זהו אלבום יפה ומהנה, בעל אופי מוזיקלי אחיד, אשר מהלך עליי קסם גם כאשר אני מאזין לו כיום, ארבעים שנה לאחר צאתו וקרוב לשלושים שנה לאחר ששמעתיו לראשונה.

להקת סגול כהה הוקמה בהרטפורד, בבריטניה, בשנת 1968. שלושת אלבומיה הראשונים הכילו שירי פופ-רוק פשוטים ויפים, אשר כללו נגיעות פסיכדליות והשפעות קלאסיות. אלבומה השלישי, אשר היה נטול שם, הכיל בין השאר את השיר היפהפה "עיוור" (Blind) ואת יצירת הרוק "אפריל" (April), אשר חלקה האמצעי נוגן על ידי הרכב נגנים קלאסיים.

בשנת 1969, עזבו את הלהקה סולנה ונגן הבס שלה. במקומם, הצטרפו אליה הסולן איאן גילן ונגן הבס רוג'ר גלובר. עם שינוי הרכב הנגנים, פיתחה הלהקה סגנון מוזיקלי מהיר, רועש, מלוטש ומדויק מבעבר. בשנת 1970, הוציאה הלהקה את אלבומה "סגול כהה בסלע" (Deep Purple in Rock), אשר כלל את אחד משיריה היפים והמפורסמים ביותר, "ילד בזמן" (Child in Time). שנה אחר כך, הוציאה הלהקה את אלבומה "כדור אש" (Fireball).

להקת סגול כהה

האלבום "ראש מכונה", אשר ראה אור בחודש מרץ, 1972, היווה את אחד משיאיה האמנותיים של הלהקה. הוא הוקלט מספר חודשים קודם לכן, באמצעות האולפן הנייד של להקת האבנים המתגלגלות, בעיר מונטרה, בשווייץ. הלהקה תכננה להקליט את האלבום באולם המופעים בקזינו של העיר, אך הדבר התברר כבלתי אפשרי. זמן קצר לפני הגעת הלהקה לעיר, במהלך מופע של פרנק זאפה ולהקתו באולם המופעים של הקזינו, אחד הנוכחים בקהל ירה נור אל תקרת האולם וגרם לדליקה. במזל, איש לא נפגע, אך לאולם נגרמו נזקים כבדים. בלית ברירה, האולפן הנייד הועבר לחצרו של מלון בפאתי העיר והאלבום הוקלט שם.

השיר הפותח את האלבום, "כוכב הכביש המהיר" (Highway Star), הוא אחד משיריה הידועים של הלהקה והוא מהווה דוגמא נפלאה לסגנון הרוק הכבד של ראשית שנות ה-70. השיר, המספר על אדם המתלהב מנהיגה מהירה במכוניתו, נפתח בצלילי תופים וגיטרות קצביים ומהירים וביללות סולן הלהקה, איאן גילן. בהמשך השיר, מופיעים קטעי סולו מהירים, מתוחכמים ויפהפיים מאת קלידן הלהקה, ג'ון לורד, ומאת גיטריסט הלהקה, ריצ'י בלקמור. השיר מהווה פתיחה הולמת לאלבום כולו.

השיר השני, "אולי אני בן מזל אריה" (Maybe I'm a Leo), הוא שיר יפה, מעט איטי מקודמו, הכולל השפעות של מוזיקת רית'ם אנד בלוז. סגנונו המוזיקלי של השיר, המספר על אדם שאיבד את בת זוגו כתוצאה מהתאכזרותו כלפיה, מזכיר במעט את לד זפלין, את ג'ימי הנדריקס ואפילו את הביטלס. עם זאת, הוא ממשיך את הקו המוזיקלי שהתחיל קודמו. השיר כולל מספר מעברי תופים מתוחכמים מאת מתופף הלהקה, איאן פייס.

השיר השלישי, "תמונות של הבית" (Pictures of Home), מספר על אדם המתגורר לבדו בהרים, אולי מרצונו החופשי, אך בתנאים קשים ותוך געגועים לביתו. השיר ממשיך את הקו המוזיקלי של קודמיו. הוא כולל נגינה מהוקצעת ומתואמת של כל חברי הלהקה, עבודה קולית מצוינת של הסולן וקטעי סולו מעניינים של הגיטריסט, של הקלידן ושל הבסיסט.

השיר הרביעי, "מעולם עד עתה" (Never Before), מספר על אדם אשר נפגע מבת זוגו ומבקש עזרה מחבריו. מבחינה מוזיקלית, השיר חביב, אך בינוני במקצת, למעט הגשר שבאמצעו, שהוא קסום ורך.

השיר החמישי, "עשן על המים" (Smoke on the Water), הוא שירה המפורסם ביותר של הלהקה ואחד השירים המפורסמים בתולדות מוזיקת הרוק. מילות השיר מספרות על הקלטת האלבום, כאשר המשפט "עשן על המים" מתייחס לדליקה שאירעה בקזינו של מונטרה. השיר נפתח בתבנית מוזיקלית קליטה, המנוגנת בגיטרה חשמלית והחוזרת מספר פעמים במהלך השיר. התבנית, המנוגנת דרך דיסטורשן חזק, הפכה לאחד מקטעי הרוק המפורסמים בעולם והיוותה גורם מכריע לפרסומו הרב של השיר. כמו מרבית השירים באלבום, השיר כולל נגינה מהוקצעת, קטעי סולו מעניינים וביצועים קוליים מרשימים של הסולן.

השיר השישי, "עצלן" (Lazy), מספר על אדם המתעצל לצאת ממיטתו, אינו מעוניין בדבר ואפילו אינו מעוניין לחיות. השיר נפתח בסולו אורגן ארוך, בעל אופי קלאסי, אוונגרדי ובלוזי לסירוגין. לאחר כדקה וחצי, מצטרפים אל האורגן תופים וגיטרה חשמלית הנוטלת את ההובלה, בסגנון הבלוז, למשך הדקה וחצי הבאות. אחר כך, האורגן נוטל את ההובלה שוב, בסגנון הבלוז אף הוא. רק כעבור למעלה מארבע דקות מתחילת השיר, מצטרף אליו הסולן. השיר מקבל גוון בלוזי מובהק ובמהרה אף מצטרפת אליו מפוחית, עליה מנגן סולן הלהקה, איאן גילן. זהו שיר מרשים ווירטואוזי.

השיר השביעי והאחרון, "מטיילים בחלל" (Space Truckin), מספר על קבוצת מוזיקאים המטיילים בחלל, מופיעים על פני כוכבים שונים וזוכים להערכה ברחבי היקום. בדומה ל"עשן על המים", השיר נפתח בתבנית מוזיקלית קליטה, המנוגנת בגיטרה חשמלית. השיר, המבוצע בסגנון המוזיקלי המאפיין את האלבום כולו, מהווה סיום הולם לאלבום.

ההאזנה לאלבום "ראש מכונה", אשר ראה אור החודש לפני ארבעים שנה, מומלצת לכל חובבי מוזיקת הרוק.

נפש יפה – האמנית האוטיסטית קייטי מילר

הרשומה תורגמה ממארי קלייר: http://www.marieclaire.com/world-reports/inspirational-women/autistic-female-artist

קייטי מילר נמנית על הקבוצה הקטנה של הנשים המאובחנות כאוטיסטיות. היא גם אמנית מדהימה אשר מעולם לא יצאה לדייט ומתקשה לפגוש אנשים חדשים. אבל מבחינתה, האוטיזם אינו מהווה חיסרון.

במשך מספר שנים, קייטי מילר, אמנית בת 27 המתגוררת בפארקטון, מרילנד, כחמישים קילומטרים מצפון לבולטימור, שאבה השראה מתינוקות רכים. היא ביקשה מחבריה, מבני משפחתה ומשכניה שירשו לה לצלם את התינוקות הקטנטנים שלהם, כדי שתוכל לצייר דיוקנאות מפורטים להפליא שלהם. העבודה ארכה שעות ארוכות, לכן מילר הדביקה על הקירות פתקים שהזכירו לה לאכול ולצאת להפסקות. "אני כל כך ממוקדת, עד שאני לא שמה לב שאני רעבה, או צריכה ללכת לשירותים", היא מסבירה. "רק אחר כך אני שמה לב שהשרירים שלי כואבים מהישיבה הממושכת בתנוחה אחת".

האינטנסיביות הבלתי נלאית הזו אינה נובעת מהיותה אמנית בלבד. לפני שמונה שנים, מילר אובחנה כאוטיסטית. שעות הציור האינסופיות שלה מהוות סוג של התנהגות חזרתית, האופיינית להרבה אוטיסטים בתפקוד גבוה, המסווגים לעתים קרובות כאנשי תסמונת אספרגר. (אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית מתכננת לבטל את המושג "תסמונת אספרגר", באמצעות מיזוגו אל תוך המושג "הספקטרום האוטיסטי"). מילר נוטה לחוש שלא בנוח בחברת אנשים, כי היא אינה יודעת מה להגיד ומתקשה להבין הבעות בסיסיות, כגון חיוכים.

"דיוקן של פיה הצעירה כבת מלוכה". קייטי מילר, 2011

אבל הדבר המדהים ביותר לגבי האוטיזם של מילר הוא עצם זה שהוא בכלל זוהה. כשמונים אחוזים מתוך מיליון וחצי האוטיסטים האמריקאים הם גברים. מכיוון שהתופעה מקושרת בדרך כלל עם ילדים, מרבית הנשים האוטיסטיות אינן מאובחנות. "בנות מסתירות את האוטיזם שלהן באופן טוב יותר, אולי בגלל שבדרך כלל יש להן כישורים תקשורתיים טובים יותר, או בגלל שלוחצים עליהן יותר להתערות בחברה", מסביר סיימון ברון-כהן, מנהל המרכז לחקר האוטיזם באוניברסיטת קיימברידג' (ובן דודו של הקומיקאי סשה ברון כהן). במילים אחרות, קל יותר להבחין בקשייו של ילד המשנן באופן אובססיבי סטטיסטיקות של משחקי כדורסל מחמישים השנים האחרונות, מאשר בקשייה של ילדה המציירת תמונות מפורטות ומתקשה ליצור קשר עיין. "אנשי מקצוע מצליחים פחות להבחין באוטיזם של בנות", מודה ברון-כהן.

"בלינג קויל הצעיר עם קנרית שמחה". קייטי מילר, 2011

כשמילר הייתה ילדה שגדלה בפלורידה, ומאוחר יותר בקליפורניה, הוריה פטרו את התנהגויותיה האובססיביות כמוזרויות של אמנית לעתיד. ובמידה מסוימת זה היה נכון. היא יכלה לבזבז יום שלם בהעתקת תמונות מתוך ספרים. "הייתי מתפרצת בזעם אם לא יכולתי לצייר משהו במדויק", נזכרת מילר. כאשר התבגרה, היא התכנסה בתוך עצמה. הוריה המודאגים לקחו אותה לכמה פסיכולוגים. אחד אבחן אותה כבעלת הפרעה טורדנית כפייתית, אחר אמר שהיא מדוכאת. אף אחת מהאבחנות, עם זאת, לא הסבירה את העולם הפרטי והבודד שמילר איכלסה. "אפילו לא שמענו על אספרגר", מסביר ג'ים מילר, אביה של קייטי, מהנדס בדימוס באינטל. לאחר שנרשמה למכללת מרילנד לאמנות, בה השלימה תואר ראשון ותואר שני, מילר החלה לחקור את התסמינים שלה באמצעות האינטרנט והבינה שייתכן שהיא אוטיסטית. היא הציגה את ממצאיה בפני נוירופסיכולוג, שאישר את השערתה. "זו הייתה הקלה לגלות את זה", אומרת מילר.

מבחינה חיצונית, מילר נראית כמו בת עשרים ומשהו טיפוסית, למרות שטעמה בבגדים (משקפי שמש נוצצים, כפכפים צהובים) מצביע על רגישות חריגה. עם זאת, רק כאשר נכנסים אל בית הוריה, בו היא מתגוררת בחדר המכיל שטיחי תכלת, כיסא בצבע ירוק חומצי וספה בצבע סגול עינב, מבינים שלמילר יש חיבה נדירה לצבעים עזים. "עובדת היותי אוטיסטית השפיעה על ראיית העולם שלי, אשר השפיעה על אמנותי", היא אומרת. "אני מבחינה בדברים שאנשים אחרים אינם מבחינים בהם, לגבי צבעים, צורות ותבניות".

"טרפה הטרי של ליל החתולה". קייטי מילר, 2011

כישרון הרישום המדהים של מילר, יכולתה לצייר באופן כמעט צילומי, עשוי להיות קשור לאוטיזם שלה. למרות שחוקרים אינם מצליחים להסביר זאת, לאוטיסטים רבים יש כישרון מדהים למתמטיקה, למוזיקה, או לציור. חוקרים מסוימים משערים שזה קשור להתנהגויות החזרתיות האובססיביות של האוטיסטים – הם נוטים "לתרגל" את מלאכותיהם באופן יותר ממוקד ואינטנסיבי משאר האנשים. "יכולות הציור שלי נובעות מהתמקדות בציור לאורך כל חיי", מסבירה מילר. "היו לי יכולות מולדות, אבל בעיקר עניין ודחף אינטנסיביים. לא ציירתי דברים מדהימים בילדותי, אבל ציירתי הרבה, הרבה, הרבה. התמדתי בזה יותר מרוב הציירים".

האוטיזם שלה גם הופך אותה לרגישה מאוד לגירויי יתר, אשר מעוררים תגובה, הנקראת "חשחוש" ("stimming") – התנדנדות קדימה ואחורה, או זמזום, לדוגמא. מוזיקה רועשת, מסעדה מלאת אנשים, אפילו ריח חזק של תבשיל, עשויים לעורר התקף של חרדה, דמעות ואפילו הקאה. "אני שומעת רעש חזק ומרגישה שאני חייבת לכסות את האזניים שלי, כי זה כל כך מכאיב", אומרת מילר. היא מתכוננת לתרחישים הכי גרועים באמצעות נשיאה תמידית של אזניות גדולות, צבועות בצבעים זוהרים – אותו סוג אזניות נוגדות רעש המשמשות פועלי בניין. השימוש בהן משגר אותה מייד אל מחוץ לרעש המחריד ואל תוך מקום שקט ושליו. היא גם נושאת איתה פיסת בד כחולה, טבולה בבושם יסמין חזק, כדי לכסות בה את אפה כשהיא חווה ריחות של דגים, או של עשן. אפילו קשר עיין ממושך עשוי לגרום למילר לחוסר מנוחה. במהלך שיחות, היא נוטלת דינוזאור פלסטיק רך מתוך תיקה, אחד מתוך כמה "צעצועי חשחוש" שהיא מחזיקה בתיקה, ומוחצת אותו עד שהיא מצליחה להתרכז.

"דיוקן של דיוק כפאנקיסט מרגיע". קייטי מילר, 2011

כל הדברים האלה הפכו את המכללה – ועכשיו את סצנת גלריות האמנות שהיא משתתפת בה – למבוך חברתי מסובך שהיא נאלצת לנווט בו. "נוירוטיפיקלים" – מונח נפוץ לאנשים נורמליים – "אוהבים התנהגויות ספונטניות, בילויים מאוחר בלילה, מקומות רועשים. הם אוהבים להסתובב בפאבים וללכת למסיבות", היא אומרת. כל הדברים האלה מבהילים את מילר. כאשר חברים מחייכים אליה, היא לא תמיד יודעת כיצד לפרש את זה. "אני לא קולטת את ההבדל שבין הבעות נעימות להבעות לא-נעימות", היא נאנחת. ולמרות יופייה, למילר אין בן זוג. היא אינה מסוגלת לקלוט את המבטים המפלרטטים ואת שפות הגוף המובילים לקשרים רומנטיים. "כאשר אני אומרת לאנשים שאני אף פעם לא יוצאת לדייטים, הם אומרים 'אבל את כל כך יפה ומוכשרת!'", היא אומרת, "אבל לפגוש בחורים מתאימים זה כמו קסם בשבילי – זהו כישרון מסתורי וחמקמק שרק אנשים אחרים נהנים ממנו".

עם זאת, למילר יש חיי חברה יציבים, בזכות פעילותה בקהילת האוטיסטים האקטיביסטים המשגשגת. היא פעילה בתנועת "המגוון הנוירולוגי" (neurodiversity), הטוענת שהאוטיזם אינו מחלה שיש לרפאה, אלא ראיית עולם שונה, סוג של אינטליגנציה אלטרנטיבית. עבור אנשים מסוימים, האוטיזם הוא תקלה בחיווטו המורכב של המוח. אנשי תנועת המגוון הנוירולוגי משערים שלמעשה חלק מהאנשים הכי מצליחים ויצירתיים בהיסטוריה האנושית היו אוטיסטים. (ביל גייטס ואלברט איינשטיין מוזכרים לעתים קרובות, למרות שאף אחד משניהם לא אובחן באופן רשמי). לכן, צריך לטפח את האוטיסטים. לא לבודד אותם ולא לנסות לשנות אותם.

"דיוקן של אורנג' בלייז המתוקה כטורפת הקטנה ביותר". קייטי מילר, 2011

"אני לא 'בחורה עם אוטיזם', אני אוטיסטית. בדיוק כפי שלא תגידו שאני 'אדם עם נשיות', אלא תגידו שאני בחורה", מסבירה מילר, בעודה מסדרת את המוסך של הוריה, שהיא הסבה לסטודיו. בשנים האחרונות, היא הפסיקה לצייר תינוקות. עבודותיה הנוכחיות מציגות ילדי גן אשר נראים, באופן מוזר, בוגרים, אפילו מושכים, אך גם רכים ופגיעים. בהביטינו על אחד מציוריה, היא הסבירה, בעודה מטה את ראשה הצידה, "אני מניחה שאפשר להגיד שאני מזדהה איתם מאוד".

לאתר של קייטי מילר

תנועת הזכויות האוטיסטית בגלובס

אתר "גלובס" פרסם בסוף השבוע ראיון עם נשיא רשת הייצוג העצמי האוטיסטית, ארי נאמן:

"ארי נאמן, מייסד ואחד הפעילים הבולטים ב-Autistic Self Advocacy Network, ארגון אמריקני הדוגל במתן אוטונומיה ושוויון זכויות לאוטיסטים, רואה את עצמו כממשיך דרכם של מיעוטים אחרים שנלחמו על הכרה ושוויון זכויות כמו יהודים, נשים, הומוסקסואלים ונכים"

על רצח ג'ורג' הודג'ינס

פרחים לזכרו של ג'ורג' הודג'ינס, מונחים מול ביתו

בשבוע שעבר, ג'ורג' הודג'ינס, בחור אוטיסט שהתגורר בסאניוויל, קליפורניה, נרצח על ידי אמו. לאחר מותו, מרבית הדיון הציבורי סביב הריגתו התמקד בגילויי הבנה כלפי הרוצחת.

זואי גרוס, בחורה אוטיסטית המתגוררת באוקלנד, קליפורניה, התנגדה לכך וסייעה לארגן עצרת לזכרו של ג'ורג' ולזכרם של כל הנכים שנרצחו בידי בני משפחותיהם. העצרת תתקיים היום, בשש בערב (שעון קליפורניה), בכל מזג אוויר, מול בניין עיריית סאניוויל. לפרטים נוספים:
http://www.facebook.com/events/199680943470301/

אנחנו קוראים לתומכי זכויות הנכים והמגוון הנוירולוגי להצטרף אל זואי, אל אוטיסטים נוספים ואל עמיתיהם באזור מפרץ סן פרנסיסקו, בעצרת לזכרו של ג'ורג' הערב. עבור אלה שאינם יכולים להגיע, אנחנו מצרפים את דבריה של זואי:

ביום שלישי שעבר, ג'ורג' הודג'ינס נורה ונהרג על ידי אמו, שאחר כך התאבדה. ג'ורג' התגורר כאן, בסאניוויל, והיה בן 22. לא הכרתי את ג'ורג', אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. אולי זה בגלל שהיה לנו הרבה במשותף – גרנו באותו האזור, היינו בני אותו הגיל, שנינו אוטיסטים, למרות שניהלנו חיים שונים מאוד. הייתי רוצה לפגוש את ג'ורג', אבל נותר לי רק להתאבל עליו. ואני יכולה לנסות להביא לכך שסיפורו לא יישכח.

בהיוודע הטרגדיה הזו, קראתי הרבה מאמרים שביקשו מהקוראים לדמיין מה אמו של ג'ורג' הרגישה, אבל לא ראיתי אפילו מאמר אחד שביקש מהקוראים להזדהות עם ג'ורג', לדמיין איך אדם מרגיש כשהוא רואה את אמו מכוונת אליו אקדח. ראיתי הרבה אנשים כותבים שזה בוודאי קשה מאוד לחיות עם בן משפחה אוטיסט, אבל לא ראיתי אף אחד כותב שזה בוודאי נורא למות בידיעה שאמך, שאתה אוהב וסומך עליה, החליטה להרוג אותך.

בשל היותו אוטיסט, מוחקים את ג'ורג' מסיפור הירצחו.

סיפור מותו של ג'ורג' הודג'ינס מוצג כסיפורה של אם שנשברה, וכסיפורם של הורים נוספים שהרגישו את אותו הדבר. הוא מוצג כסיפור על היעדר שירותים עבור משפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כאילו שהיעדר שירותים מהווה הצדקה לרצח.

כאשר נכים נרצחים על ידי משפחותיהם, זהו הסיפור שאנשים רוצים לשמוע. זהו אותו הסיפור שראינו בעיתונים לאחר שקייטי מקרון נרצחה, ואחרי שג'רמי פרייסר נרצח, ואחרי שגלן פריני נרצח, ואחרי שזאין ופריאל אחתאר נרצחו. הסיפור הולך כך: זה מובן שאנשים ירצחו את קרוביהם הנכים אם הם לא מקבלים עזרה בטיפול בהם.

אני לא חושבת שזה סיפור אמיתי.

מדוע הסיפור מוצג כך? כי אנחנו חיים בעולם שאינו מכיר בערכם של חיינו, הנכים. כי כל כך הרבה אנשים בחברה שלנו אינם מסוגלים לדמיין אדם נכה החי חיים מספקים ולכן הם אינם רואים את הטרגדיה ואת הפוטנציאל המבוזבז כאשר חייו של אחד מאיתנו נגדעים.

כאנשים נכים, אנחנו חייבים לנקוט עמדה כנגד סוג כזה של חשיבה. אנחנו חייבים להסביר שחיינו חשובים, שחיינו הם הסיפורים שלנו ולא רק סיפוריהם של הורינו, קרובינו ומטפלינו הלא-נכים. אנחנו חייבים להסביר לאנשים שהם מחמיצים חלק מהסיפור.

כי סיפור הירצחו של ג'ורג' הודג'ינס הוא גם סיפורה של קהילת הנכים, אשר איבדה את אחד מבניה. זהו גם סיפורם של אנשים נכים נוספים שנרצחו על ידי בני משפחותיהם וזהו סיפורה של החברה שאינה מחשיבה את האנשים הנכים, עד כדי כך שהרציחות הללו מוצדקות לעתים קרובות כ"מובנות". יותר מהכול, זהו סיפורו של ג'ורג' – סיפורו של בחור צעיר שנהנה לטייל, שתמיד ניסה ללמוד כישורים חדשים, שכל חייו עוד היו לפניו.

עכשיו, ג'ורג' איננו. רק זכרו נשאר וכבר הוא מסולף על ידי אנשים הרוצים לספר את סיפורו ולהשאיר אותו מחוצה לו. זה לא יקרה הלילה. אנחנו כאן כדי לזכור את הסיפור האמיתי.

זואי גרוס

אספּית או נ"טית? היתרונות והחסרונות שבהתנהגות נוירוטיפיקלית

הרשומה תורגמה מאתר רונגפלנט: http://www.wrongplanet.net/article426.html

פגשתי את מאיה (ועוד הרבה אספּים מעניינים) כאשר הרציתי בעיר אורהוס, בדנמרק, בכנס של אספּים.  זהו טורה הראשון:

מאיה טודל

היי, אני מאיה ואני גרה בקופנהגן, בדנמרק ואני בחורה בת 25 המאובחנת עם אספרגר. אני זמרת, כותבת שירים וסטודנטית.

תמיד ידעתי שאני שונה והתחלתי ללמוד כישורים חברתיים לפני שאפילו אובחנתי. כאשר הייתי בת 12, הבנתי שאני רוצה להיות חלק מהעולם והתחלתי לחקות וללמוד כישורים חברתיים מאחרים. מרבית הכישורים החברתיים שלי, עם זאת, מגיעים ממשחקי תפקידים מבוססי דמויות.

הרבה אספּים אחרים אומרים שאני נכנעת לרצונה של החברה הנוירוטיפיקלית, בכך שאני מתנהגת כאילו שאני נוירוטיפיקלית. אני, כמובן, לא חושבת ככה, כי אני מתנהגת כמו נוירוטיפיקלית רק כאשר הסיטואציה דורשת את זה. אבל בואו נתחיל בהתחלה.

האזינו למאיה מבצעת את שירה "הרגע ההוא":

אני אספר את סיפורי בקצרה, כדי להתמקד בעיקר. כמו הרבה אספּים אחרים, ידעתי מאז ילדותי המוקדמת שאני לא כמו שאר הילדים. הרגשתי שונה, מוזרה, וזה באמת מרגיש כמו להיות על הפלנטה הלא נכונה. מצד כל האחרים, הציפייה שאתנהג כמותם הייתה טבעית. ועבורי, היא הייתה בלתי אפשרית. אני די בטוחה שכל אספּי מכיר את ההרגשה הזו. אני חושבת שהבנתי את זה לראשונה כשהייתי בת שלוש, או ארבע.

למדתי בחינוך הרגיל ולא קיבלתי שום עזרה. אובחנתי רק בגיל 16. לכן, לא רק אחרים ציפו שאתנהג "נורמלי", אלא גם אני ציפיתי לזה בעצמי. רק בגיל 12, או 13, הבנתי שאאלץ לעבוד קשה אם ארצה להצליח בזה. בנוסף, רק אז התחלתי לרצות להיות חלק מהחברה, לאחר שנים שבהן שאר התלמידים והמורות הציקו לי.

אז עבדתי על זה. התבוננתי, ניסיתי לחזור על מה שאחרים עשו ונכשלתי לגמרי.

כשהייתי בערך בת 17, הוזמנתי לשחק במשחק תפקידים, שהתמקד בעיקר בגילום דמויות. וזה היה המקום שבו באמת למדתי משהו.

מבחינתי, זה כמו לדבר שתי שפות. אם נשתמש במטפורה, אני מדברת דנית ואנגלית. דנית היא שפת האם שלי, זו השפה שדיברתי בילדותי. זה טוב שאני מדברת דנית, כי למרות שדנמרק היא מדינה קטנה, זו המדינה שאני חיה בה. דוברי הדנית, שמספרם קטן, מעדיפים לדבר דנית. ורבים מהם אינם מדברים אנגלית היטב.

אבל אנשים רבים בעולם מדברים אנגלית, ורובם אינם מדברים אפילו מילה בדנית. עם זאת, בגלל שאני מדברת אנגלית היטב, אני מסוגלת לחלוק רעיונות עם אנשים אחרים המדברים אנגלית ולהתחבר עמם. אני מסוגלת לתרגם עבורם מדנית ואפילו – עם אלה המסכימים – ללמד אותם מעט דנית.

זה בדיוק אותו הדבר עם השפות "נוירוטיפיקלית" ו"אספּית". ישנם המון אספּים בעולם, אבל רוב האנשים הם נוירוטיפיקלים. אני מעוניינת להגיע אל הנוירוטיפיקלים וללמד אותם לדבר מעט "אספּית".

אני יודעת שרבים מאנשי הספקטרום נפגעו מנוירוטיפיקלים ורבים חושבים שלא-אוטיסטים הם אנשים נוראיים. אנחנו רוצים להימנע מהם ככל האפשר. אבל הסיבה לחוויות הנוראיות שלנו עם הנוירוטיפיקלים אינן בגלל שהם או אנחנו אנשים נוראיים. זה פשוט בגלל שקשה לנו לתקשר אלה עם אלה.

וזה מה שאני עושה. למדתי לתקשר עם נוירוטיפיקלים. הם מרוויחים מזה – כי אני מלמדת אותם אט אט שפה חדשה שתקל עבורם מעט (או הרבה) סיטואציות, כי עכשיו הם מבינים מעט ממה שמתרחש. ואני מרוויחה מזה – כי אני מסוגלת להגיד להם מה אני רוצה וצריכה מהם. אני מסוגלת להתחבר אתם.

והחברים הנוירוטיפיקלים שלי למדו לדבר כל כך הרבה "אספּית", עד שאני כבר לא צריכה לדבר אתם ב"נוירוטיפיקלית" אם אני לא רוצה.

אז זה לא מהווה כניעה לדרכם של הנוירוטיפיקלים. זה מאפשר תקשורת אתם. והיכולת לתקשר הופכת את חיי לקלים יותר.

מאיה החלה לכתוב שירים כאשר הייתה בת 9 והוציאה את אלבומה הראשון בשנה שעברה. היא גם הוציאה מספר סינגלים, שניתן להאזין להם ברשת.

שיריה של מאיה במייספייס

מאיה בפייסבוק

ערוץ המוזיקה שלה ביוטיוב

ערוץ האספרגר והאוטיזם שלה ביוטיוב