נפש יפה – האמנית האוטיסטית קייטי מילר

הרשומה תורגמה ממארי קלייר: http://www.marieclaire.com/world-reports/inspirational-women/autistic-female-artist

קייטי מילר נמנית על הקבוצה הקטנה של הנשים המאובחנות כאוטיסטיות. היא גם אמנית מדהימה אשר מעולם לא יצאה לדייט ומתקשה לפגוש אנשים חדשים. אבל מבחינתה, האוטיזם אינו מהווה חיסרון.

במשך מספר שנים, קייטי מילר, אמנית בת 27 המתגוררת בפארקטון, מרילנד, כחמישים קילומטרים מצפון לבולטימור, שאבה השראה מתינוקות רכים. היא ביקשה מחבריה, מבני משפחתה ומשכניה שירשו לה לצלם את התינוקות הקטנטנים שלהם, כדי שתוכל לצייר דיוקנאות מפורטים להפליא שלהם. העבודה ארכה שעות ארוכות, לכן מילר הדביקה על הקירות פתקים שהזכירו לה לאכול ולצאת להפסקות. "אני כל כך ממוקדת, עד שאני לא שמה לב שאני רעבה, או צריכה ללכת לשירותים", היא מסבירה. "רק אחר כך אני שמה לב שהשרירים שלי כואבים מהישיבה הממושכת בתנוחה אחת".

האינטנסיביות הבלתי נלאית הזו אינה נובעת מהיותה אמנית בלבד. לפני שמונה שנים, מילר אובחנה כאוטיסטית. שעות הציור האינסופיות שלה מהוות סוג של התנהגות חזרתית, האופיינית להרבה אוטיסטים בתפקוד גבוה, המסווגים לעתים קרובות כאנשי תסמונת אספרגר. (אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית מתכננת לבטל את המושג "תסמונת אספרגר", באמצעות מיזוגו אל תוך המושג "הספקטרום האוטיסטי"). מילר נוטה לחוש שלא בנוח בחברת אנשים, כי היא אינה יודעת מה להגיד ומתקשה להבין הבעות בסיסיות, כגון חיוכים.

"דיוקן של פיה הצעירה כבת מלוכה". קייטי מילר, 2011

אבל הדבר המדהים ביותר לגבי האוטיזם של מילר הוא עצם זה שהוא בכלל זוהה. כשמונים אחוזים מתוך מיליון וחצי האוטיסטים האמריקאים הם גברים. מכיוון שהתופעה מקושרת בדרך כלל עם ילדים, מרבית הנשים האוטיסטיות אינן מאובחנות. "בנות מסתירות את האוטיזם שלהן באופן טוב יותר, אולי בגלל שבדרך כלל יש להן כישורים תקשורתיים טובים יותר, או בגלל שלוחצים עליהן יותר להתערות בחברה", מסביר סיימון ברון-כהן, מנהל המרכז לחקר האוטיזם באוניברסיטת קיימברידג' (ובן דודו של הקומיקאי סשה ברון כהן). במילים אחרות, קל יותר להבחין בקשייו של ילד המשנן באופן אובססיבי סטטיסטיקות של משחקי כדורסל מחמישים השנים האחרונות, מאשר בקשייה של ילדה המציירת תמונות מפורטות ומתקשה ליצור קשר עיין. "אנשי מקצוע מצליחים פחות להבחין באוטיזם של בנות", מודה ברון-כהן.

"בלינג קויל הצעיר עם קנרית שמחה". קייטי מילר, 2011

כשמילר הייתה ילדה שגדלה בפלורידה, ומאוחר יותר בקליפורניה, הוריה פטרו את התנהגויותיה האובססיביות כמוזרויות של אמנית לעתיד. ובמידה מסוימת זה היה נכון. היא יכלה לבזבז יום שלם בהעתקת תמונות מתוך ספרים. "הייתי מתפרצת בזעם אם לא יכולתי לצייר משהו במדויק", נזכרת מילר. כאשר התבגרה, היא התכנסה בתוך עצמה. הוריה המודאגים לקחו אותה לכמה פסיכולוגים. אחד אבחן אותה כבעלת הפרעה טורדנית כפייתית, אחר אמר שהיא מדוכאת. אף אחת מהאבחנות, עם זאת, לא הסבירה את העולם הפרטי והבודד שמילר איכלסה. "אפילו לא שמענו על אספרגר", מסביר ג'ים מילר, אביה של קייטי, מהנדס בדימוס באינטל. לאחר שנרשמה למכללת מרילנד לאמנות, בה השלימה תואר ראשון ותואר שני, מילר החלה לחקור את התסמינים שלה באמצעות האינטרנט והבינה שייתכן שהיא אוטיסטית. היא הציגה את ממצאיה בפני נוירופסיכולוג, שאישר את השערתה. "זו הייתה הקלה לגלות את זה", אומרת מילר.

מבחינה חיצונית, מילר נראית כמו בת עשרים ומשהו טיפוסית, למרות שטעמה בבגדים (משקפי שמש נוצצים, כפכפים צהובים) מצביע על רגישות חריגה. עם זאת, רק כאשר נכנסים אל בית הוריה, בו היא מתגוררת בחדר המכיל שטיחי תכלת, כיסא בצבע ירוק חומצי וספה בצבע סגול עינב, מבינים שלמילר יש חיבה נדירה לצבעים עזים. "עובדת היותי אוטיסטית השפיעה על ראיית העולם שלי, אשר השפיעה על אמנותי", היא אומרת. "אני מבחינה בדברים שאנשים אחרים אינם מבחינים בהם, לגבי צבעים, צורות ותבניות".

"טרפה הטרי של ליל החתולה". קייטי מילר, 2011

כישרון הרישום המדהים של מילר, יכולתה לצייר באופן כמעט צילומי, עשוי להיות קשור לאוטיזם שלה. למרות שחוקרים אינם מצליחים להסביר זאת, לאוטיסטים רבים יש כישרון מדהים למתמטיקה, למוזיקה, או לציור. חוקרים מסוימים משערים שזה קשור להתנהגויות החזרתיות האובססיביות של האוטיסטים – הם נוטים "לתרגל" את מלאכותיהם באופן יותר ממוקד ואינטנסיבי משאר האנשים. "יכולות הציור שלי נובעות מהתמקדות בציור לאורך כל חיי", מסבירה מילר. "היו לי יכולות מולדות, אבל בעיקר עניין ודחף אינטנסיביים. לא ציירתי דברים מדהימים בילדותי, אבל ציירתי הרבה, הרבה, הרבה. התמדתי בזה יותר מרוב הציירים".

האוטיזם שלה גם הופך אותה לרגישה מאוד לגירויי יתר, אשר מעוררים תגובה, הנקראת "חשחוש" ("stimming") – התנדנדות קדימה ואחורה, או זמזום, לדוגמא. מוזיקה רועשת, מסעדה מלאת אנשים, אפילו ריח חזק של תבשיל, עשויים לעורר התקף של חרדה, דמעות ואפילו הקאה. "אני שומעת רעש חזק ומרגישה שאני חייבת לכסות את האזניים שלי, כי זה כל כך מכאיב", אומרת מילר. היא מתכוננת לתרחישים הכי גרועים באמצעות נשיאה תמידית של אזניות גדולות, צבועות בצבעים זוהרים – אותו סוג אזניות נוגדות רעש המשמשות פועלי בניין. השימוש בהן משגר אותה מייד אל מחוץ לרעש המחריד ואל תוך מקום שקט ושליו. היא גם נושאת איתה פיסת בד כחולה, טבולה בבושם יסמין חזק, כדי לכסות בה את אפה כשהיא חווה ריחות של דגים, או של עשן. אפילו קשר עיין ממושך עשוי לגרום למילר לחוסר מנוחה. במהלך שיחות, היא נוטלת דינוזאור פלסטיק רך מתוך תיקה, אחד מתוך כמה "צעצועי חשחוש" שהיא מחזיקה בתיקה, ומוחצת אותו עד שהיא מצליחה להתרכז.

"דיוקן של דיוק כפאנקיסט מרגיע". קייטי מילר, 2011

כל הדברים האלה הפכו את המכללה – ועכשיו את סצנת גלריות האמנות שהיא משתתפת בה – למבוך חברתי מסובך שהיא נאלצת לנווט בו. "נוירוטיפיקלים" – מונח נפוץ לאנשים נורמליים – "אוהבים התנהגויות ספונטניות, בילויים מאוחר בלילה, מקומות רועשים. הם אוהבים להסתובב בפאבים וללכת למסיבות", היא אומרת. כל הדברים האלה מבהילים את מילר. כאשר חברים מחייכים אליה, היא לא תמיד יודעת כיצד לפרש את זה. "אני לא קולטת את ההבדל שבין הבעות נעימות להבעות לא-נעימות", היא נאנחת. ולמרות יופייה, למילר אין בן זוג. היא אינה מסוגלת לקלוט את המבטים המפלרטטים ואת שפות הגוף המובילים לקשרים רומנטיים. "כאשר אני אומרת לאנשים שאני אף פעם לא יוצאת לדייטים, הם אומרים 'אבל את כל כך יפה ומוכשרת!'", היא אומרת, "אבל לפגוש בחורים מתאימים זה כמו קסם בשבילי – זהו כישרון מסתורי וחמקמק שרק אנשים אחרים נהנים ממנו".

עם זאת, למילר יש חיי חברה יציבים, בזכות פעילותה בקהילת האוטיסטים האקטיביסטים המשגשגת. היא פעילה בתנועת "המגוון הנוירולוגי" (neurodiversity), הטוענת שהאוטיזם אינו מחלה שיש לרפאה, אלא ראיית עולם שונה, סוג של אינטליגנציה אלטרנטיבית. עבור אנשים מסוימים, האוטיזם הוא תקלה בחיווטו המורכב של המוח. אנשי תנועת המגוון הנוירולוגי משערים שלמעשה חלק מהאנשים הכי מצליחים ויצירתיים בהיסטוריה האנושית היו אוטיסטים. (ביל גייטס ואלברט איינשטיין מוזכרים לעתים קרובות, למרות שאף אחד משניהם לא אובחן באופן רשמי). לכן, צריך לטפח את האוטיסטים. לא לבודד אותם ולא לנסות לשנות אותם.

"דיוקן של אורנג' בלייז המתוקה כטורפת הקטנה ביותר". קייטי מילר, 2011

"אני לא 'בחורה עם אוטיזם', אני אוטיסטית. בדיוק כפי שלא תגידו שאני 'אדם עם נשיות', אלא תגידו שאני בחורה", מסבירה מילר, בעודה מסדרת את המוסך של הוריה, שהיא הסבה לסטודיו. בשנים האחרונות, היא הפסיקה לצייר תינוקות. עבודותיה הנוכחיות מציגות ילדי גן אשר נראים, באופן מוזר, בוגרים, אפילו מושכים, אך גם רכים ופגיעים. בהביטינו על אחד מציוריה, היא הסבירה, בעודה מטה את ראשה הצידה, "אני מניחה שאפשר להגיד שאני מזדהה איתם מאוד".

לאתר של קייטי מילר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s