רבות מדי סובלות בשקט: למה דחוף לנו לדבר על נערות אוטיסטיות

בעוד מומחים מתכנסים היום כדי לדון באופן בו אוטיזם מתבטא בנערות, אנחנו מגלים מדוע נשות הספקטרום האוטיסטי חיות בפחד ואיך הן לומדות להסתיר את האוטיזם שלהן.


"אני חוששת מהרגע בו היא תהפוך לנערה. הפחד הכי גדול שלי הוא שהיא תיכנס אל עולם אשר אינו מבין אותה". לליזי יש ילדה בת 7, מאיה, הנמצאת בספקטרום האוטיסטי. "אם מאיה נלחצת במקום ציבורי אני נאלצת לפעמים להחזיק אותה, כדי שהיא לא תברח. היא צורחת ונושכת, ואנשים סביבנו חושבים שהיא סתם ילדה רעה ושאני אמא רעה".

ברוב הזמן, מאיה היא שמחה ומתבטאת היטב. כבר בגיל 20 חודשים היא חזרה על משפטים שלמים. לכן, חבריה ומשפחתה של ליזי לא האמינו כאשר מאיה אובחנה: "המון אנשים אמרו לי שבטח האוטיזם שלה הוא מאוד 'קל', ובדרך כלל הוסיפו הערה על הקלות שבה אנשים מצמידים תוויות לילדים כיום!". הצרה היא שאנשים אינם מצפים מבנות להיות אוטיסטיות.

האוטיזם הוא תופעה רחבה ומגוונת, המתבטאת בקשיי תקשורת ותוארה כגרסה קיצונית של מוח גברי. במבט ראשון, זו באמת נראית תופעה גברית: רק רבע מהמאובחנים הם נשים.

אבל דוקטור ג'ודית גולד, מנהלת מרכז לורנה וינג לאוטיזם בלונדון, קוראת תיגר על ההשקפה הזו. היא טוענת שילדות אוטיסטיות נותרות ללא אבחון. "אין ספק שיש אפליה לטובת בנים בנושא האבחונים".

זה נשמע מוכר למגישת הטלוויזיה קרי גראנט, שיש לה שתי בנות בספקטרום האוטיסטי. "בית הספר היסודי הוא המקום בו נעשים מרבית האבחונים. בנים אוטיסטים נוטים להתמרד ולהפוך לאלימים. ההתנהגות שלהם מעוררת תשומת לב. לעומתם, בנות הספקטרום האוטיסטי נוטות לא להפריע בכיתה ולכן בתי הספר אינם מבחינים בהן. זה גורר מצב בו הרבה יותר מדי בנות סובלות בשקט, בלי לקבל את העזרה שהן זקוקות לה".

בנות שאינן מאובחנות נאלצות להתמודד עם קשייהן החברתיים לבדן. בנוסף, רבות מהן מדחיקות את האוטיזם שלהן כדי לנסות להשתלב בחברה. על פי ניסיונה של דוקטור גולד, זה עלול להוביל לבעיות נפשיות, כגון דיכאון והפרעות אכילה. אפילו כאשר הן כן מאובחנות, חוסר השוויון המגדרי ממשיך בחייהן הבוגרים. מישרות ידידותיות לאנשי הספקטרום האוטיסטי, כגון טכנולוגיות מידע ותוכנה, עדיין מאוישות ברובן על ידי גברים.

ברמה עדינה יותר, משקל הציפיות לגבי התנהלויות יומיומיות בסיסיות עשוי להיות שונה. זה בסדר עבור גברים במקום העבודה להיות חנונים, או מוזרים. עבור נשים, זה לא כל כך בסדר. למה? בדרך כלל מצפים מנשים שיחייכו ושיהיו נחמדות.

זה מספיק קשה לכל אדם החווה יום רע, אבל עבור אנשי הספקטרום האוטיסטי הניסיון להציג חזות חיצונית מקובלת חברתית עלול להוות אתגר עצום. זה יוצר מצב המכונה "לעבור". זהו מונח המתאר איך אנשים אוטיסטים מעמידים פנים שהם אינם אוטיסטים. הם לומדים איך לשנות את ההתנהגות שלהם, כדי – שומו שמיים – שהאנשים סביבם לא ייאלצו להרגיש מוזר.

לארקין טיילור-פארקר היא סטודנטית אוטיסטית למשפטים המנגנת בטובה. היא משווה "מעבר" ללימוד נגינה:

"דרוש אימון רב יותר כדי לזייף הבעות פנים מאשר כדי לנגן בכלי נשיפה גדול. למדתי בעצמי לנגן בטובה. השקעתי שנים של אימונים כדי ללמוד להעמיד פנים שאני לא אוטיסטית".

זה מעורר שאלה מובנת מאליה. למה זו היא שנאלצת להשקיע את כל המאמצים? כמה קשה זה יוכל להיות לנו, "הנוירוטיפיקלים", להתאמץ להבין אותה יותר? ייתכן שמישהי הנראית מסוגרת, או נמנעת מקשר עין, עדיין משקיעה מאמצים כדי להעמיד פנים, בנוסף לכל הקשיים האחרים שלה. ניראה שזהו מחיר כבד עבור קבלה חברתית.

אז בפעם הבאה בה תראו הורה מתאמץ להרגיע ילדה משתוללת, אל תעמדו ותבקרו. סביר ששניהם נמצאים בלחץ. ליזי חוותה סוגים מגוונים של תגובות לא ראויות להתנהגותה של מאיה. והעצה שלה היא פשוטה: "חכו רגע. היא לא קולטת את העולם כמוכם. פשוט גלו קצת סובלנות!".

זה עשוי להיות עולם קשה וביקורתי עבור הורים לילדים אוטיסטים, אבל רבים מהם מדגישים את הצדדים החיוביים.

קרי היא סנגורית נלהבת של בנותיה. למרות כל הקשיים, היא עדיין מתייחסת למצבן כאל מתנה: "אני חוגגת את הצרכים המיוחדים שלהן כפוטנציאל לכוח יצירתי. התובנות שלהן הן יוצאות דופן".

אבל אפילו היא מכירה בכך שלא כולן רואים אותן ככה. "אני לא רוצה שהילדות שלי ייראו כנטל בלתי מקובל; הילדות שלי הן נכס. האם החברה התקדמה מספיק כדי להבין אותן, או אפילו לחגוג אותן?"

הכתבה תורגמה מהדיילי טלגרף. הגירסה המקורית:
http://www.telegraph.co.uk/women/womens-health/11149383/Autism-and-girls-Why-we-urgently-need-to-talk-about-it.html

מודעות פרסומת

פיטר תיל על יצירתיות, תסמונת אספרגר ומנהל עסקים

פיטר תיל, ממייסדי פייפאל, מיליארדר ומשקיע הון סיכון, דיבר לאחרונה בסן פרנסיסקו על היתרונות שבאוטיזם קל ובהיעדר תחרותיות. בשיחה בפני מאות נוכחים בכנס של מנהלי עסקים מהקהילה הגאה, הוא גם תקף את תרבות בתי הספר למנהל עסקים והעלה שאלות מעוררות מחשבה לגבי הרוח היזמית של אנשי הקהילה הגאה.

"רבות מהחברות המצליחות מוקמות על ידי אנשים שנראים כסובלים מאספרגר קל", אמר תיל, בהתייחסות לתסמונת אספרגר, סוג של אוטיזם בתפקוד גבוה. לאנשי אספרגר יש לעתים קרובות כישורים חברתיים מוגבלים והם אינם חוששים לממש רעיונות הנחשבים למוזרים. "מה יש בחברה שלנו שגורם לכל אלה שאין להם אספרגר לזנוח את הרעיונות המקוריים שלהם?"

תיל דיבר בכנס כדי לקדם את ספרו החדש "אפס לאחד: מחשבות על חברות הזנק, או איך לבנות את העתיד", בו הוא טוען שתחרותיות מדכאת חשיבה מקורית. לבוש בחולצת טריקו, מכנסי חאקי ונעלי התעמלות, החזות שלו התנגשה בזו של אנשי העסקים לבושי החליפות והעניבות שישבו בקהל. תיל אינו מזדהה כאיש תסמונת אספרגר, אבל משבח את אנשי התסמונת בזכות נכונותם לנסות לממש רעיונות ייחודיים.

"לעתים קרובות אני חושב על בתי ספר למנהל עסקים – על אנשים ההולכים לבתי ספר למנהל עסקים – כקיצוניות האנטי-אספרגרית", הוא אמר.

בניגוד לאספרגר, אמר תיל, תכניות ללימוד מנהל עסקים יוצרות אנשים המוכנים לקבל חידושים רק לאחר שהם מגיעים לשיאם. תיל ציין שבוגרי מנהל עסקים הציפו את שוק אגרות חוב הזבל בשנת 1989, שנה לפני שמלך התעשייה, מייקל מילקן, נכנס למאסר. אף בוגר מנהל עסקים לא התקרב לעמק הסיליקון עד 1999, הוא אמר, "זמן שבו אחדים כבר חזו את התפוצצות בועת הדוט.קום".

תיל, שהוא הומו מצוהר, שאל: "האם יש משהו בחוויה ההומואית הדוחף אותנו להיות אפילו עוד יותר תחרותיים מאנשים אחרים?". תחרותיות, אנחנו יודעים שתיל טוען, מדכאת יצירתיות.

"האם זו הסיבה לכך שלעתים אנחנו לא משיגים מספיק, כי אנחנו חסרי ביטחון לגבי דברים, אנחנו רוצים לקבל חיזוקים באמצעות זכייה בתחרויות שונות?", שאל תיל, בציינו שהוא תוהה אם "החברים ההומואים הסופר מוכשרים" שלו אינם מממשים את הפוטנציאל שלהם כי הם מוסחים על ידי תחרותיות לקבלת חיזוקים. תיל ציין שלסביות, הומואים, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרים עדיין ניצבים בפני "הרבה מכשולים סמויים" במקומות עבודתם.

"נשאלת השאלה כמה מזה הוא סוג של אפליה חברתית ומה האפשרות שהם הולכים באופן שיטתי לתעשיות הלא נכונות", הוא אמר, בתארו את "התעשיות הלא נכונות" ככאלה שהן תחרותיות מדי.

למרות ספקותיו לגבי ערכם של תארים במנהל עסקים, תיל הירצה בארבעה בתי ספר למנהל עסקים לצורך קידום ספרו והוא מתכנן להרצות בבתי ספר נוספים. אולי אנשים תחרותיים אינם מפתחים רעיונות מקוריים, אבל ניראה שתיל מאמין שהם קונים אותם.

הכתבה תורגמה מהביזנסוויק. הגירסה המקורית:
http://www.businessweek.com/articles/2014-10-07/peter-thiel-criticizes-harvard-business-school-praises-aspergers

אני לא על סמים … אני אוטיסטית, אומרת טארה פאלמר-טומקינסון

כן, היו לי בעיות שתייה, אומרת אשת החברה טארה פאלמר-טומקינסון, אבל עכשיו אם תראו אותי פעורת עיניים ודומעת, זה לא מה שאתם חושבים.

שרועה על רצפת חדר משחקים גדול, שיערה הזהוב פרוע ובגדי המעצבים שלה מכוסים פלסטלינה, טארה פאלמר-טומקינסון הייתה במצב נסער.

מעטים היו חוזים שבת ה-42 הצבעונית, המפורסמת בגלל אורח חייה הנהנתני וכמויות הקוקאין העצומות שצרכה בעבר, תהפוך לפעילה למען מעשים טובים.

אבל הנה, לפני חודשים ספורים בלבד, היא עזרה לעמותה סקוטית למען ילדים אוטיסטים, הפריחה בשמחה בועות סבון עם ילד בן שלוש, בדירה מעל חנות למוצרי חשמל בעיר סטירלינג. היא הייתה, אומרת מגישת הטלוויזיה, הכי מאושרת מזה זמן רב מאוד.


"בילוי זמן עם הילדים היה החוויה הכי מתגמלת אי פעם. זה גרם לי להרגיש טוב יותר לגבי עצמי. איכשהו הבנתי אותם לגמרי ואני מקווה שהם הבינו אותי", היא אומרת.

בת טיפוחיו של הנסיך צ'ארלס ונערת זוהר לשעבר, כיום טארה מאמינה שהגורל זימן אותה אל העמותה. לאחרונה היא גילתה את מה שהיא מאמינה שהוא המפתח להתנהגותה הלעיתים קרובות פרועה – היא חולקת משהו עם הילדים מהעמותה.

"אובחנתי כבעלת דרגה גבוהה של אוטיזם", היא מסבירה. "זה היה הלם, אבל איפשר לי להבין למה תמיד חייתי את חיי בכזה חוסר יציבות. כילדה, אפילו נתנו לי ריטלין כדי לגרום לי להתרכז. אף אחד לא הצליח להבין למה התנהגתי בצורה מסוימת. אני זזה הרבה ומקשקשת כאשר אני מדברת, אבל אני לגמרי מודעת ומרוכזת. לפעמים זה ניראה שלקחתי משהו, אבל עבדתי קשה כדי להישאר נקייה מסמים מאז שעזבתי את מוסד הגמילה ב- 1999. לפני כמה שבועות, הייתי במשרדו של הפסיכיאטר שלי כאשר הוא שאל אם אני יודעת כמה נורות יש בחדר. ברור שהוא חשב שאני לא מרוכזת, אבל אמרתי לו מיד כמה בתקרה היו דלוקות, או כבויות, ואיפה נמצאות כל הנורות בחדר".

להפתעתה, הוא אמר שהיא נמצאת גבוה בספקטרום האוטיסטי בשביל מבוגרת. "זו הייתה הקלה", היא אומרת. "הייתה לי סיבה להתנהגות המוזרה שלי. סביר שבגלל זה יש לי מוטיבציה גבוהה ואני תמיד משקיעה את כולי בכל מה שאני עושה. אני לא דו-קוטבית ואין היסטוריה של התמכרויות במשפחתי, אז זו הסיבה לכך שתמיד הייתי שונה מאחי ומאחותי".

חברים קוראים להתנהגויותיה המאניות "מעידות", אבל עד עכשיו אף אחד לא הצליח להסביר אותן. "רוב האנשים יושבים ומתרכזים… אבל אם אני יושבת, אני לא", היא אומרת. "אני חייבת לצעוד".

היא עשתה פעם עמידת ידיים על פסנתר, מה שהוביל לשמועות שהיא הייתה על סמים באותו הזמן. "הייתי נקייה, אבל אף אחד לא האמין לי. זה היה מתסכל מאוד וכמעט הרג אותי. עכשיו אני מתחילה להבין את עצמי, אני לא רוצה לחזור להרגיש כמו איזו אישה משוגעת".

כאשר פוגשים את טארה, קל לראות למה ההתלהבות הטבעית שלה עשויה להיראות כסימן לכך שהיא "על משהו". ההתנהגות שלה היא מעורערת במקצת. היא עצבנית, מדלגת מנושא אחד לאחר. הקול שלה, מחוספס ורשמי, הוא לפעמים קצת לא ברור. ברגעים אחרים, היא מדברת במהירות ובבלבול ולא מסיימת את המשפטים שלה.

היא כל הזמן זזה, צרור של אנרגיה מודחקת ושטותיות, עד שהיא צובטת את הישבן שלי ומעירה על המוצקות שלו. אבל קשה להיעלב ממנה.

אנחנו יושבות במלון בלייק, לא רחוק מדירת הפנטהאוז היוקרתית שלה בדרך פולהאם, בדרום מערב לונדון. רזה מאוד, עם עור בוהק, היא לובשת מכנסיים לבנים וחולצה קצרה החושפת את הידיים החטובות שלה.

היא מכרסמת כריך ענק וצ'יפס, שהיא דוחפת אל תוך פיה כמו ילד רעב. זה ברור שהיא לא חיה רק על עלי חסה.

היא מאוד מעוררת חיבה. חכמה ומצחיקה, ללא מלאכותיות. ללא ערמומיות.

טארה אומרת שהיא הסכימה להתראיין רק בשביל לקדם את העמותה שהיא מייצגת עכשיו, שמיים כחולים. העמותה, שבסיסה על יד העיר סטירלינג, מספקת טיפולים מוקדמים לילדים המאובחנים עם אוטיזם או עיכובים התפתחותיים.

"המנהלים פנו אליי בהפתעה דרך טוויטר", היא נזכרת. "הופתעתי, אבל הרגשתי שזה נכון. זה הגיע בזמן בו רציתי לשנות את המיקוד בחיי וזה היה טיפול טוב מאוד בשבילי להתמקד במשהו שהוא לא אני".

היא הקדישה שבעה חודשים ללימוד כל מה שיכלה על עבודת העמותה.

זה הפך לתשוקה. כאשר העמותה הפסידה את המימון מהלוטו בתחילת השנה, החליטה להעמיד למכירה פומבית יותר מחמישים פריטי בגדי מעצבים, כדי לגייס את המימון הדרוש להמשך הפעילות.

הפריטים כוללים גלימה בשווי 3,000 לירות שטרלינג מאת המעצבת סוזאן נוויל ומספר זוגות של נעלי לובוטין.

"הייתי מוכנה לתת לעמותה אפילו את החולצה שאני לובשת כרגע", היא אומרת. "האוטיזם הוא עדיין לא מובן ולעתים קרובות אינו מאובחן לאורך זמן רב. ביליתי שלושה ימים במרכז בחודש מרץ והדבר הכי מתגמל היה לראות עד כמה הילדים משתפרים באמצעות טיפול במוזיקה".

תפקידה החדש כפילנטרופית מתיישב בנוחות עם הרקע העשיר שלה כבעלת קרקעות. היא גדלה באחוזה ששטחה 4,000 דונם במחוז המפשייר שבה הוריה, צ'ארלס, גולש אולימפי לשעבר ופאטי, דוגמנית לשעבר, אירחו את בני משפחת המלוכה.

זו הייתה, היא אומרת, ילדות אידאלית – מלאת השתוללויות בחיק הטבע, טיפוס על עצים ובניית מחבואים סודיים ביערות. היא גם הפכה לפסנתרנית קלאסית.

אבל טארה תמיד הרגישה שונה מאחיה ג'יימס, בנקאי, ומאחותה סנטה, סופרת רבי מכר. "הייתי הכבשה השחורה של המשפחה כי הייתי השובבה", היא נזכרת.

שלושת האחים הם מאוד קרובים ותומכים, אבל טארה אומרת שכצעירה ביניהם היא תמיד הרגישה שהיא לא מספיק טובה. ייתכן שזה הזין את הצורך שלה בתשומת לב ובחיזוקים.

"אני מגיעה ממשפחה של אנשים מאוד מצליחים, וזה הפעיל עליי לחץ, אבל סנטה היא החברה הכי טובה שלי ואנחנו מדברות כל הזמן. אנחנו משפחה מגובשת".

היא למדה בבית הספר שרבורן ובהיותה כשרונית ומהירת תפיסה היא סיימה עם בגרות טובה מאוד, אבל ללא תכניות לעתיד.

ואז, בשנת 1996, תמונתה של טארה המאושרת, אז בת 21, מנשקת בתמימות את הסנדק שלה, הנסיך צ'ארלס, במדרונות הסקי בקלוסטרס, שווייץ, שינתה את חייה.

חודשים ספורים אחר כך, היא הייתה על שער המגזין טאטלר, כאחת מ"הצעירות הבאות". יפות, פנויות, חובבות קניות ועשירות, הן היו הצעירות הנחשקות של דורן.

טארה הפכה לחביבת העיתונאים, עורכי המגזינים ותכניות האירוח בטלוויזיה. ההתקדמות שלה הייתה מהירה, אבל היא התרסקה באותה המהירות בדיוק.

הופעה בתוכנית האירוח של פרנק סקינר באפריל 1999 אישרה את מה שרבים חשדו בו, שהיא נהגה להשתמש בסמים. הוריה המבועתים מימנו לה חודש של שיקום באריזונה.

היא מביטה לאחור בתקופה רוויית הסמים של חייה (שבה מחיצת האף שלה כמעט נעלמה מפאת שימוש בקוקאין) בבושה. "אני ממש מצטערת על הפעם הראשונה שבה עשיתי קוקאין", היא אומרת. "זה היה עם בן זוג ולמרות שאני לא מתחרטת על הכיף שהרגשתי בזכות זה, היה עדיף אם לא הייתי מתחילה עם זה".

היא אומרת שהיא עשתה את זה כדי להעניק לעצמה בטחון עצמי ולהטביע את הקול המנדנד בראשה שאמר שהיא לא שווה כלום. "התחלתי לשקר לכל הקרובים לי. הפכתי לרמאית והסתרתי את העובדה שאני משתמשת".

עכשיו, היא רוצה לעזור לאחרים להבין שגם הם יכולים להפסיק עם זה. "הופעתי בתוכנית של ג'רמי קייל ביוני כדי להגיע לקהל היושב בבית דבוק אל הטלוויזיה. רציתי שהם ידעו שהם יכולים לקחת שליטה על החיים שלהם. ההשתקמות היא אפשרית".

היא גם ביקרה בבתי ספר ודיברה על הסכנות שבסמים. "אני רוצה שילדים יידעו מה המציאות, כדי שיתייחסו אליי כאל תמרור אזהרה. כמובן שאני חשה בושה וחרטה. יש לי משפחה גדולה שאני אוהבת. הם היוו ישועה עבורי ואני לא רוצה לאכזב אותם יותר אף פעם".

קולה רועד ולפתע היא נראית שברירית ומפוחדת. "כאשר היית כל כך הרוסה כל חייך… להרגיש שהדברים השתפרו… אני לא רוצה להתבכיין כי זה לא סרטן, אבל אני רק לומדת להתמודד עם מה שאני".

טארה משוכנעת שהפרנויה שהעיבה על חייה נובעת מתקרית שארעה לפני 11 שנים שבה היא נשדדה בזמן שהתגוררה בקומת קרקע על יד דרך פולהאם.

"זה היה בסביבות ארבע וחצי בבוקר ואני התכוננתי להופעה בתוכנית בוקר בטלוויזיה", היא נזכרת. "בדיוק יצאתי מהמקלחת ושמעתי אותם נכנסים דרך החלון שבתקרה. הם היו שלושה או ארבעה וקראו את שמי בלחישות חזקות. היו לי כפתורי אזעקה בכל הדירה, אבל כל כך נבהלתי שלא יכולתי לחשוב. שמעתי אותם מכניסים דברים לשקיות אשפה. לקחתי את הטלפון הנייד שלי ורצתי החוצה עירומה. לא רציתי להעיר את השכנים, אז התחבאתי בתוך פח אשפה ברחוב ואז טלפנתי למשטרה. לא יכולתי לגור שם יותר – עברתי לגור במלון קלרידג' למשך שלושה שבועות. את הדירה החדשה שלי קניתי מטעמי ביטחון. היא בקצה העליון של בניין וצריכים לעלות 45 מדרגות כדי להיכנס אליה. היא שלוש דירות גדולות מחוברות ביחד כדי להיראות כמו מלון בניו יורק שאני אוהבת. אבל הפחד אף פעם לא עוזב אותך ואפילו שזה היה מזמן אני חושבת שזו הייתה תחילתה של תחושת הפרנויה שלי".

עכשיו, לאחר שהתגברה על ההתמכרויות שלה לסמים ולאלכוהול, הוא אומרת שהיא שולטת על חייה. "אני בעיקר בוחרת לא לשתות", היא אומרת, אבל לא כולם תמכו בסגנון החיים הנקי שלה.

"כאשר את מתפכחת", היא אומרת, "רק המשפחה והחברים הטובים שלך מרוצים מזה. למדתי שהפיכחון אינו מתאים לכל האנשים שסביבך. זרקתי את כל האנשים הרעילים שנהגתי להסתובב אתם ואני לא מתקרבת למקומות שמשתמשים בהם בסמים. הגעתי לבית של חברה שלי לסוף שבוע והיא אמרה לי שהיא שמה ג'וינט בחדר שלי למקרה שארצה לעשן לפני השינה. החלטתי לא להישאר אצלה. אז היא ליוותה אותי למכונית שלי ואמרה 'את היית כל כך הרבה יותר כיפית כשהיית מסטולית'. עזבתי עם דמעות בעיניים".

היא שומרת את מילותיה הקשות ביותר לצלמי הפפראצי. "בתקופה אחת, לא יכולתי לצאת מהבית בגלל הפחד שיעקבו אחריי ותמונה לא מחמיאה תופיע בעיתונים. התחלתי לדמיין שצלמים עוקבים אחריי לכל מקום שאני הולכת אליו. הייתי בודקת בתוך ארון הבגדים שלי ומתחת למיטה. הרגשתי נצורה. פשוט לא יכולתי לסבול את העדשות שעקבו אחריי בכל יום".

יום אחרי היתקלות לא נעימה במיוחד עם צלמים מחוץ לטקס פרסים לפני שנתיים, היא אישפזה את עצמה במירפאה פרטית.

"ידעתי שאם לא אעשה משהו שיחולל שינוי הם יהרסו אותי", היא מודה. במהלך 28 ימי שהותה במרפאה היא הבינה שיש לה כישרון לגרום לאנשים להרגיש טוב.

היא ביקשה שיביאו לה פסנתר למירפאה והיא גילתה שהנגינה עזרה גם לה וגם לשאר המאושפזים. "גם ציירתי ציורי אקריליק ענקיים, עשיתי למאושפזות טיפולי פנים ואיפרתי אותן", היא אומרת.

"ביום השביעי המטפל אמר לי שאני נמצאת בנתיב הנכון. הוא אמר שיש לי המון מרץ ושאני יכולה לעזור לאנשים".

טארה השתחררה עם שאיפה לשנות את חייה. "אני עובדת קשה מאוד לקחת אחריות על המעשים שלי ולהתרחק מסמים. בחרתי לקחת שליטה על החיים שלי, אבל אני ניצבת בפני ספקות תמידיים. לפעמים קשה לי מאוד, אבל זה כבר מכאיב פחות עכשיו. אני מרגישה שאני מכירה את עצמי טוב יותר. זו מי שאני… זה כמו להתחיל הכל מחדש".

הכתבה תורגמה מהדיילי מייל. הגירסה המקורית:
http://www.dailymail.co.uk/news/article-2714299/I-m-not-drugs-I-odd-I-m-autistic-says-Tara-Palmer-Tomkinson.html