אני לא 'סובלת' מדיסלקסיה, אני דיסלקטית

photo+1

נים פולב, דיסלקטית וחוקרת דיסלקסיה, מספרת:

כאשר התחלתי לחקור דיסלקסיה, ראיתי את עצמי כנמצאת ברומן בלשי שאין בו בלש ראשי. הייתי ווטסון בלי שרלוק אבל ידעתי מה מטרתי: רציתי לדעת יותר על דיסלקסיה ועל איך דיסלקטים רואים דיסלקסיה, אבל היו הרבה דברים שהרחיקו אותי מהמטרה.

תצלומי סריקות מוח עניינו אותי, אבל את שפת חוקרי המוח לא הבנתי. הניסויים והתובנות של פסיכולוגים הרשימו אותי, אבל הדיבורים שלהם על נורמלי ולא נורמלי נשמעו לי מתנשאים. האמירות של אנשי חינוך על ילדים ומוחות דיסלקטים לא סיפקו אותי. הם הציעו רעיונות טובים, אבל סיפקו מעט מדי עדויות לתמוך בטענותיהם.

ניראה שספרות הדיסלקסיה מחלקת ראשים לכישורים ולקויות. מתארת את ערכם של כישורים שהיו נהדרים בשביל עולמות אחרים, אבל לא שלנו. היא מדברת על מוחות דיסלקטים כאילו שהם אינם מחוברים לגוף, להקשר ולרגשות. היא מדברת על יצירתיות, חוסר סדר וחסרונות, בלי שום עובדות מלבד הרבה שיטות שנוסו על קומץ דיסלקטים המסכימים עם עמדת המומחים.

קראתי את הספרים האלה עם עפרון ביד, ללא משקפיים צבעוניים, מתוך סקרנות: איך דיסלקטים אחרים רואים דיסלקסיה? האם דיסלקסיה נראית אחרת לדיסלקטים מאשר ללא-דיסלקטים? הרגשתי שהתשובות לשאלות האלה חסרות. כדי למצוא אותן, נזקקתי לתמונה גדולה יותר.

לכן, בסגנון דיסלקטי אמיתי, התחלתי לקרוא את דרווין, איינשטיין, דוקינס, דרידה, בארת, פוקו, קריסטבה וכמה כותבים אחרים המדברים על פסיכולוגיה, קיום, המין האנושי, רגשות, כוח ושוני, אבל אף פעם לא על דיסלקסיה. בעוד אדם לא-דיסלקטי היה ממקד את הקריאה שלו, שלי התרחבה. המנחים שלי לדוקטורט התייאשו. הם אמרו לי שאני נעה במעגלים.

כאשר הגעתי למפגשים אתם עם המחברות שלי, תרשימים, ופתקים בכתב ראי (ערכתי ניסויים), הם שאלו אותי מה אני עושה, ואף פעם לא יכולתי להסביר למה התחלתי להיעשות מעורבת במעגלי דיסלקסיה שונים, לכתוב מחזה לפסטיבל דיסלקסיה, לנסות להקים הוצאה לאור לכותבים דיסלקטים, לעבוד בבית ספר עם ילדים דיסלקטים ולחפש אוטוביוגרפיות מאת דיסלקטים וספרים מאת דיסלקטים. במוחי, פיתחתי ראייה של דיסלקסיה מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה. והיה לי יומן ששפכתי לתוכו את מחשבותיי ועקבתי בו אחריי הקריאה שלי.

אבל התכנית שלי לא הייתה ברורה. הייתה לי רק תחושה שדיסלקסיה אינה קשורה רק לשפה, או למשהו שאפשר לתאר על ידי פעילות המוח. היא גם לא 'התעלומה' הגדולה שכל הספרים המתיימרים 'להסביר' דיסלקסיה מתארים. אבל פחדתי שהתחושה הזו תשפיע על הקריאה, הפירוש והממצאים שלי. כפי שמרגרט אטווד ציינה פעם: כאשר אנחנו מחפשים משהו אנחנו מתחילים לראות עדויות לו בכל מקום.

כותבים ומדענים הנחו את החשיבה והאתיקה שלי. נזקקתי גם לפיוטיות וגם לחשיבה ברורה כדי למפות אליהן את הרעיונות שלי. בכל פעם שפגשתי דיסלקטים אמרתי להם שאני חוקרת דיסלקסיה, כי הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות.

השתתפתי במחקר על דיסלקסיה שבו לא אמרו לנו מה 'המומחים' בודקים. הם אמרו שזה עלול להטות את התוצאה. כאשר המחקר הסתיים, הלכתי לכנס עלינו – על ממצאי המחקר – ושמעתי איך מלגלגים על הסיפורים שלנו: "הם אמרו שהם אוהבים לשחק שבץ נא דיסלקטי", צחק מישהו. שמעתי חוקר מוח מתאר דיסלקטים כבעלי 'יבלות במוח'. הרגשתי שהצענו את הניסיון שלנו, את הזמן שלנו ואת האמון שלנו והם השפילו אותנו וסיכמו, "כל דיסלקט זקוק לחבר לא-דיסלקט שיעזור לו". זה היה כמו להיות שוב בבית הספר.

הגעתי לחקור דיסלקסיה בין השאר בגלל שאני דיסלקטית ולא ממש הבנתי מה זה אומר. בין השאר, בגלל שכמורה הרגשתי שכל הספרים בנושא דיסלקסיה דיברו 'על' דיסלקטים, כאילו שדיסלקט לעולם לא יוכל לקרוא את הספר. בדיוק כמו בכנס הזה, דיסלקטים מתוארים לעתים קרובות כאנשים מבולבלים, מוזרים, לא מתפקדים, מפוזרים, חסרי ביטחון ובו זמנית בעלי כישרון נהדר אך בלתי מוערך שצריך 'לגלות', 'לשחרר', או 'להוציא החוצה'. על פי מדריכי הדיסלקסיה והמומחים, דיסלקטים הם 'יצירתיים' הזקוקים להדרכה, לסיוע ולתמיכה. כמעט תמיד מוסכם שאנחנו זקוקים למשהו 'שייעשה' עבורנו כדי שנוכל לנהל חיים מאושרים, מלאי סיפוק, הגיוניים ונורמליים.

אולי בגלל שלמדתי ספרות לתואר ראשון, שמתי לב איך דיסלקטים מוצגים בספרים כאנשים פסיביים המקבלים טיפול 'מיוחד' כלשהו. אבל במהלך כל הקריאה שלי על דיסלקסיה, המומחים כל הזמן מזכירים לי שדיסלקטים אינם אוהבים לקרוא. אולי אני יוצאת דופן, אבל המחקר שלי – השיחות שלי עם הרבה מאוד דיסלקטים, אולי מאות – מראה לי שאני לא ייחודית. יש לי דיסלקסיה קלסית: איחרתי ללמוד לקרוא, אני מבלבלת בין ימין, שמאל ואותיות דומות, אני שוכחת שמות והאיות שלי הוא – במילותיהם של הספרים החביבים האלה – 'לקוי'. אני מעדיפה לקרוא לו 'מוזר ומעניין'.

אני לא 'סובלת' מדיסלקסיה. אני דיסלקטית. אני לא 'התגברתי' על הדיסלקסיה כדי להשלים דוקטורט. הדיסלקסיה גם לא העניקה לי שום יתרון מיוחד. אולי נקודת המבט שלי על דיסלקסיה היא קצת 'שונה', אבל זה רק כי ביליתי כל כך הרבה זמן בניסיון להבין את רעיון הדיסלקט 'המפורסם' והילד 'האיטי'. במהלך המחקר שלי התקרבתי, ואז איבדתי את נקודת המבט שלי על למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על דיסלקטים שהגיעו לאנשהו, רק כדי לטעון שהם הגיעו לזה באמצעות התעלמות מכולם. תהיתי:

האם אותם דיסלקטים הם סתם אנשים חסרי יכולות  ונעדרי הוקרת תודה שהתמזל מזלם? האם הם התלמידים הכי טובים בעולם, המוכשלים על ידי איות גרוע, מורים מרושעים ונטייה להתפתחות עצמית? האם דיסלקטים מסוימים הם יותר כישרוניים מאחרים? מה זה יצירתיות? וכישרון? ואינטואיציה? איך אנחנו מודדים את התכונות האלה, המיוחסות לדיסלקטים, ומי מחליט מהו כישרון, למי יש אותו והאם יש לו שימוש ב- 'עולם האמתי'?

במהלך החודשים הקרובים אהיה בחופשת לידה, ואני מתכננת לחזור אל עבודת הדוקטורט שלי במטרה לשכתב אותה כדי לפרסמה לציבור הרחב. אני רוצה לעשות את זה כתוצאה מאותה מוטיבציה סקרנית שגרמה לי לערוך את המחקר מלכתחילה. אני חושבת שדיסלקסיה אינה נחקרת מספיק, ושהספרות מתמקדת בילדים ומלאת מיתוסים, שגיאות וטענות בלתי מבוססות. אני רוצה לנסות לפשט את מה שגיליתי במחקר שלי כדי להפוך אותו לקריא, בלי לפגום באיכות שלו. אני רוצה לכתוב אותו 'עבור דיסלקטים' ולא 'עליהם' ואני מקווה להישאר רגישה להטיה שלי. אני רוצה לשתף את סיפוריהם של דיסלקטים באופן שיכבד אותם, ולחשוב היטב על כמה מהבעיות והשאלות שהשיחות שלנו העלו.

מאז שסיימתי את המחקר שלי, שותקתי על ידי חשש ש- 'המדגם' שלי (הדיסלקטים שראיינתי) אינו מספיק מייצג. שהגישה שלי (התבוננות, אוטוביוגרפיות, ראיונות) רק מדגישה נושאים במקום להסביר אותם. אולי זה המצב, אבל רק דרך עבודה מחדש וכתיבה מחדש אוכל להעריך מחדש את השאלה שיצאתי לחפש לה תשובה לפני כמעט 8 שנים: איך דיסלקטים אחרים רואים דיסלקסיה? אני מקווה שכאשר אסיים את הפרויקט הזה, הוא יואיל לאלה מכם המקדישים את זמנם – באופנים שונים – לקידום המודעות לשוני ולהבנה שלו.

המאמר תורגם מהבלוג של נים פולב. המאמר המקורי, באנגלית:
http://r-a-s-p.co.uk/blog/2013/9/18/writing-to-understand-dyslexia-as-a-difference

האם אלברט איינשטיין היה אוטיסט?


המון אנשים מאמינים שאלברט איינשטיין היה אוטיסט. חוקרי אוטיזם פירטו את הסיבות הגורמות להם להאמין בזה:

איינשטיין נולד ב-1879 בעיר אולם שבגרמניה. חוקרים טוענים שהוא הראה סימני אוטיזם מגיל צעיר. הוא לא דיבר עד גיל ארבע והמלים הראשונות שלו היו מאוד מפתיעות – "מרק קר". כשהוא היה בן חמש, אבא שלו הראה לו מצפן כיס. בבגרותו הוא טען שכבר אז הוא הבין שהחלל הריק השפיע על מחט המצפן.

בילדותו נהג איינשטיין להתבודד. הוא נהג לחזור שוב ושוב על אותם המשפטים באופן כפייתי, עד שהגיע לגיל שבע. זהו מאפיין אוטיסטי נפוץ, הנקרא אקולליה. הוא היה תלמיד איטי בבית הספר, אבל הייתה לו אינטליגנציה גבוהה. התופעה הזו נפוצה אצל ילדים אוטיסטים בעלי מנת משכל גבוהה אשר אינם מסוגלים לתקשר בצורה יעילה. בביתו, איינשטיין העדיף להיות לבדו והוא נהנה לבנות מכשירים מכניים. הוא התחיל ללמוד מתמטיקה כשהיה בן שתיים עשרה וכשהיה בן חמש עשרה כתב את המאמר המדעי הראשון שלו – "חקירת מצב האתר בשדות מגנטיים".
כמו אוטיסטים רבים, איינשטיין נחשב לעתים קרובות לתמהוני. כמו אוטיסטים רבים, הייתה לו יכולת ריכוז נהדרת בתחום העניין שלו, אבל הוא התקשה להסביר את הרעיונות שלו, וההרצאות שלו היו מבלבלות.
בשנת 1914, איינשטיין מונה למנהל המכון הפיזיקלי על שם הקיסר וילהלם ולפרופסור באוניברסיטת ברלין. בשנת 1921, הוא קיבל את פרס נובל בפיזיקה עבור תרומתו לתחום הפיזיקה התיאורטית. בשנת 1933, בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון, הוא הביע את מחאתו באמצעות ויתור על אזרחותו הגרמנית ובאמצעות התבטאויות פומביות כנגד היטלר. הוא היגר לארצות הברית והתחיל לעבוד כפרופסור לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת פרינסטון. עם תום מלחמת העולם השנייה, הוא החל להטיף בעד פירוז העולם מנשק גרעיני ובעד הקמת ממשלה כלל עולמית.
פרופסור סיימון ברון-כהן, מומחה לאוטיזם, מאמין שאיינשטיין היה אוטיסט בתפקוד גבוה. הוא אומר שאי אפשר לאבחן באופן ודאי מישהו שכבר אינו בין החיים, אבל הוא מקווה שסוג זה של מחקרים יוכל להסביר מדוע אוטיסטים מסויימים מצליחים מאוד בחייהם, בעוד שאוטיסטים אחרים בקושי שורדים.
האוטיזם הוא תורשתי, וקיימים מחקרים המראים שהגנים הקשורים לאוטיזם קשורים גם ליכולת להבין מערכות מורכבות. למתמטיקאים, למהנדסים ולפיזיקאים יש בדרך כלל כמות גדולה יחסית של קרובי משפחה אוטיסטים.
איינשטיין היה הגיוני, אנליטי ונהג להתבודד מדי יום. הוא היה מסור לעבודתו. נטייתו האוטיסטית להתרכז באופן קיצוני בתחומי העניין שלו – פיזיקה ומתמטיקה – איפשרה לו להגיע להישגיו המרשימים.
טמפל גרנדין, שהיא אוטיסטית בעצמה, כתבה במאמר בשם "מבט מבפנים על האוטיזם" – "הזדמן לי לבקר כמה מקרובי משפחתו של איינשטיין. במשפחתו היו מקרים רבים של אוטיזם, דיסלקציה, אלרגיות לסוגי מזון שונים, מחוננות וכשרון מוסיקלי. לאיינשטיין עצמו היו מאפיינים אוטיסטיים רבים".
איינשטיין נפטר בשנת 1955, והוא עדיין מוערך בכל העולם בזכות הישגיו בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה. לסיום, הינה כמה ממלותיו של איינשטיין עצמו – "השאיפה החזקה שלי לצדק חברתי ולאחריות חברתית היוותה ניגוד מוזר לחוסר הצורך שלי במגע ישיר עם אנשים אחרים ועם קהילות אחרות. אני באמת בודד במסעי ומעולם לא השתייכתי בכל לבי לארצי, לביתי, לחבריי ואפילו למשפחתי הקרובה. במרכז כל הקשרים האלה, מעולם לא איבדתי את תחושת הריחוק ואת הצורך להתבודד".
(פורסם במקור בבלוג הקודם שלי, "תרבות אוטיסטית בישראל" באתר תפוז, בשנת 2007. פורסם בבלוג הנוכחי בדצמבר, 2019)