אוטיסטית אילמת בת 22 מצאה את קולה והחלה לפעול למען חבריה

צילום: ארתור פליישמן

קרלי פליישמן מבינה את כוחה של תקשורת, כי היא בילתה חלק גדול מחייה בלעדיה.

בגיל שנתיים, היא אובחנה כאוטיסטית עם אפרקסיה אורלית-מוטורית, אשר מונעת ממנה לדבר. בגיל עשר, חל מהפך בחייה, כאשר הקלידה את מילותיה הראשונות. כיום, בגיל עשרים ושתיים, היא משתמשת בטכנולוגיה כדי לבטא את מחשבותיה ורגשותיה היומיומיים. פליישמן היא האילמת הראשונה המנחה תוכנית אירוח משלה, והיא גם פעילה מעוררת השראה למען אוטיסטים נוספים.

"הקול שלי הוא רם וחזק", כותבת פליישמן. "אני יכולה לשתף ידע ותמיכה עם משפחות שרק התחילו את המסעות שלהן עם ילדיהן הנמצאים בספקטרום האוטיסטי".

צילום: ארתור פליישמן

סיפורה של פליישמן שודר בטלוויזיה האמריקאית בנובמבר האחרון, במסגרת אירוע ההתרמה "לילה של כוכבים רבים מדי", אשר כלל סלבריטאים רבים שהתגייסו למען קידום אוטיסטים. האורחים כללו את רוברט דה-נירו, אידי פאלקו, וויל פורטה, קומייל ננג'יאני, כריס רוק, אנדי סמברג, סטיבן קולברט, אדם סנדלר, שרה סילברמן וג'ון אוליבר.

קרלי, ילידת טורונטו, כותבת שהיא הבינה בפעם הראשונה מה זה להיות אילמת בזמן ארוחת צהריים עם האחים שלה, כשהייתה קטנה.

"אחי הזמין את המנה שלו, ואז אחותי הזמינה את שלה. אני זוכרת שגם אני הזמנתי, אבל כשהאוכל הגיע אחותי ואחי קיבלו את מה שהם רצו, והמנה שהביאו לי לא היתה מה שחשבתי עליו", כותבת פליישמן. "ברגע ההוא, הבנתי שאין לי קול. לא יכולתי להגיד לאנשים שאני לא מרגישה טוב, או למה אני מרביצה לעצמי בראש כדי למנוע מעצמי מלעשות דברים שידעתי שאסור לעשות".

אבל בגיל עשר, פליישמן סוף סוף מצאה את קולה. באמצעות משפטים של מילה אחת, היא התחילה לבקש דברים – משהו שהיא לא יכלה לעשות אף פעם עד אז. בהמשך, פליישמן התחילה לשתף את רגשותיה, חלומותיה ותקוותיה לעתיד עם משפחתה – ולגלות את האישיות המבדרת שלה.

אבל פליישמן כותבת שתהליך לימוד הקלדת המשפטים היה קשה ואטי, בגלל הקשיים המוטוריים שלה.

"הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לתקשר ולאיית. כשהתחלתי להקליד, הצלחתי לכתוב רק משפטים של מילה אחת", היא כותבת.

צילום: ארתור פליישמן

ברגע שהצליחה לתקשר, פליישמן רצתה להגיד לאימא שלה שהיא אוהבת אותה. והיא החליטה לבקש מאלן דג'נרס לעשות את זה בשבילה.

"בכל פעם שבה ניסיתי להסביר לאימא שלי שאני אוהבת אותה, היא קטעה אותי, או ניסתה לנחש מה אני מקלידה על המחשב. יום אחד, כשהייתי בלוס אנג'לס, ביקשתי מחברה שלי, אלן דג'נרס, להגיד לאימא שלי שאני אוהבת אותה", כותבת קרלי.

"רק כאשר אלן דג'נרס דיברה בשמי, הצלחתי לבטא שלוש מילים פשוטות שרוב האנשים יכולים להגיד בפחות משלוש שניות".

בהשראת אלן ואופרה, פליישמן עלתה שוב לכותרות כאשר ראיינה את צ'נינג טייטום באפריל 2016, לפרק הראשון של תוכנית האירוח שלה: "המילים נעתקות מהפה עם קרלי פליישמן". כמגישת תוכנית האירוח האילמת הראשונה, פליישמן מעלה שפע של שאלות מצחיקות וגורמת לסלבריטאים להרגיש נוח ולהיפתח.

פליישמן יודעת שזה חשוב להרגיש נוח, כי אפילו דברים פשוטים כמו לשבת בבית קפה גורמים לה להרגיש מאוד לא נוח. הקולות והריחות הם יותר מדי בשבילה, כפי שהיא הסבירה בסרטון הנהדר שלה, "הקפה של קרלי: אוטיזם מבעד לעיניה של קרלי".

אבל פליישמן כותבת שמשהו בראש שלה מסתדר כאשר היא על במה או מול מצלמה. לפתע, היא מצליחה לשלוט על הגוף שלה.

"זה מצחיק שלהיות מול מצלמה או מול קהל זה מה שגורם לי להרגיש הכי נינוחה ורגועה", כותבת קרלי. "קשה לי להיות דרוכה כל הזמן. קשה לי לשלוט בגוף שלי ובכל הדברים שמנסים להיכנס לי ביחד לראש".

אוטיסטים רבים מרסנים את התנועות של עצמם במצבים מלחיצים באמצעות "חישחוש", שהוא התנהגות וויסות עצמי הכוללת חזרה על תנועות או קולות. פליישמן משתמשת באמצעים כגון אתר האינטרנט שלה ורשתות חברתיות כדי ללמד אנשים על חישחוש ועל המון דברים נוספים. היא רוצה שהעולם יבין שאוטיסטים הם הרבה יותר מסתם תווית.

"אני חושבת שהטעות הכי גדולה היא המחשבה שאם פגשתם אוטיסט אחד אז אתם מכירים את כולם, כאשר בפועל, אם פגשתם אוטיסט אחד אז פגשתם רק אוטיסט אחד", כותבת פליישמן.

"אנחנו יותר מרק תווית, ואם אנחנו מדברים על תוויות, אז יש לי טורדנות כפייתית, עקמת, אילמות סלקטיבית ואפרקסיה אורלית-מוטורית", היא כותבת.

"והכי גרוע, תסמונת המראה הטוב!", היא מתבדחת.

בגיל 22 בלבד, פליישמן גאה בכך שהשיגה כל כך הרבה דברים שהעולם לא האמין שהיא תוכל להשיג.

בנוסף לכך שלמדה לתקשר, היא סיימה בית ספר תיכון, הגיעה ללמעלה משלושה מיליון צופים כאשר ראיינה סלבריטאים כגון טייטום, וויטני קאמינגס, וג'יימס ואן דר ביק. היא גם כתבה שיר לאמנית הקאנטרי קייתלין קוזל.

אבל הכי חשוב, פליישמן היוותה השראה לאלפים באמצעות שיתוף הידע שלה על החיים כאוטיסטית. היא עונה לשאלות מהורים באתר האינטרנט שלה וברשתות חברתיות באופן קבוע, והיא מוצאת כל הזמן דרכים חדשות ויצירתיות לשתף את חוויותיה עם העולם.

צילום: ארתור פליישמן

בציפייה לעתיד, היא מקווה יום אחד לארח תוכנית משלה בטלוויזיה, להפוך את התסריט שכתבה לסדרה קומית, ואפילו ליצור תוכנית ריאליטי שתראה לעולם מה מישהי אוטיסטית עוברת על בסיס יומיומי.

"אם יכולתי לתת להורים [שיש להם ילדים אוטיסטים] עצה אחת, היא שהילדים שלכם קיימים. הם צריכים שתעזרו להם לממש את הפוטנציאל שלהם, והם יכולים להשיג יותר ממה שאתם חושבים שהם יכולים", אומרת פליישמן. "המשימה שלכם היא לעזור לילדים שלכם להפוך להיות הדבר הכי טוב שהם יכולים להיות… בדיוק כמו כל הורה אחר. לא משנה באילו שלבים הילדים שלכם נמצאים, אתם שם כדי לעזור להם למצוא את הקולות שלהם וללמוד איך להשתמש בהם, במטרה לשפר את החיים שלהם".

המקור:
http://people.com/human-interest/22-year-old-nonverbal-woman-with-autism-on-finding-her-voice-and-advocating-for-others/

מודעות פרסומת

מפלגת העבודה הבריטית תמנה שר צללים למגוון מוחי

מוניק קריין, בלוגרית אוטיסטית, דיסלקטית ודיספרקטית, העלתה את ההצעה ונדהמה כשהיא התקבלה.

מוניק קריין אומרת שהיא "נדהמה" מהתגובה.

מוניק קריין אומרת שהיא "נדהמה" מהתגובה.

בלוגרית הכותבת על חייה כאוטיסטית, דיסלקטית ודיספרקטית, אשר עד לאחרונה חייתה מקצבאות הביטוח הלאומי הבריטי במשך עשרים שנה, שכנעה את מפלגת העבודה הבריטית למנות שרת צללים לנושאי מגוון מוחי (נוירודייברסיטי).

מוניק קריין פרסמה מכתב פתוח לג'רמי קורבין, מנהיג מפלגת העבודה הבריטית, המפציר בו לסייע למיגור האפליה ממנה סובלים כחמישית מאזרחי בריטניה שהם שוני מוח באופנים כלשהם.

היא מעולם לא ציפתה שהצעתה תתקבל. עם זאת, תשעה חודשים אחר כך שר אוצר הצללים, ג'ון מקדונל, התחייב לממש את ההצעה כחלק משאיפתה של מפלגת העבודה הבריטית לקדם תוכניות המוצעות על ידי אזרחים מהשורה.

הוא הכריז שהצעתה של קריין למינוי שר צללים למגוון מוחי תיושם כדי לוודא שהנושא יקבל חשיבות שווה למאבק באפליה על רקע גזע ומין.

באירוע פרטי של השקת ספר בחודש שעבר, אמר מקדונל: "קיבלתי אימייל מאשה בשם מוניק שסיפרה לי על המכשולים הניצבים בפניה ועל הסיוע שהיא זקוקה לו ממני ומג'רמי קורבין כאשר נחזור לכהן בממשלה. הרעיון שהיא העלתה היה שצריך למנות שר למגוון מוחי. אני חושב שזה רעיון נהדר".

מקדונל הוסיף: "אנחנו רוצים לייצג את כל החברה בצורה הוגנת. כיום, אנחנו מתמקדים בקהילת הלהט"ב, מתמקדים בנשים, מתמקדים במוצא אתני וכו'. אבל מה לגבי מגוון מוחי? אני חושב שזה צריך לעלות לסדר היום".

קריין, אם לשלושה המתגוררת ליד העיר סוונסי, המסתמכת על מענקי עבודה כדי להשלים את הכנסתה כמאמנת כישורי חיים, אמרה שהיא "מאושרת" ו- "נדהמת" מתגובתו של מקדונל.

היא אמורה להיפגש עם מקדונל בקרוב כדי לדון בהצעתה ולעמוד על כך שהמשרה תמולא על ידי חבר/ת פרלמנט אשר אובחן/ה עם שונות מוחית כלשהי.

"זה חיוני עבורי שזה יהיה מישהו שהוא שונה מוח בעצמו", היא אמרה לעיתון הגרדיאן.

היא הציעה את חברת הפרלמנט מטעם מפלגת העבודה הבריטית, אמה לוול-בק, אשר סיפרה בפומבי על חייה כדיספרקטית, אשה המתקשה בקואורדינציה מוטורית. היא הוסיפה שאולי חברי פרלמנט נוספים, שטרם סיפרו על היותם שוני מוח, ישברו את שתיקתם בנושא ויגישו את מועמדויותיהם.

"אני חושבת שישנם במפלגה חברים שוני מוח נוספים, אבל אני חושבת שהם עדיין לא סיפרו על כך", היא אמרה. "אני אקבל לתפקיד בשמחה את כל מי שמבין את מורכבות המגוון המוחי. זהו הנושא האחרון שהחברה עדיין מפלה נגדו. אפשר לראות אנשים כגון ראש ממשלת בריטניה צוחקים ואומרים שאחד מחברי מפלגת העבודה הבריטית מתנהג כאילו שיש לו תסמונת טוראט, ומיד אפשר להבין שראש הממשלה אינו מבין איך מרגישים אנשים שוני מוח".

קריין הציעה לתפקיד את חברת הפרלמנט מטעם מפלגת העבודה הבריטית, אמה לוול-בק, שהיא דיספרקטית.

קריין הציעה לתפקיד את חברת הפרלמנט מטעם מפלגת העבודה הבריטית, אמה לוול-בק, שהיא דיספרקטית.

בשנותיה כתלמידת בית ספר, התייחסו אל קריין כאל "מפגרת" והיא עזבה את בית הספר ללא כישורים. לאחר שאובחנה כדיסלקטית, בגיל 27, היא סיימה תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה. מאוחר יותר, היא אובחנה כאוטיסטית ודיספרקטית. "אני מעדיפה לקרוא לעצמי שונת מוח כי יש לי כל כך הרבה אבחנות שמסובך להגיד אותן והן נשמעות כל כך שליליות", היא אמרה.

קריין חייתה עשרים שנה מקצבאות הביטוח הלאומי הבריטי, אך כיום היא מתמחה בסיוע לאנשים שוני מוח. "אנחנו פשוט עובדים אחרת וכאשר השונויות האלו מובאות בחשבון אנחנו משיגים הרבה יותר", היא אמרה. היא שואבת השראה מתרומותיהן של דמויות היסטוריות שכיום נחשבות לשונות מוח, כולל אלברט איינשטיין, הנרי פורד ואלן טיורינג.

מקדונל, חבר קבוצת העבודה הפרלמנטרית לאוטיזם, אמר שזו שערורייה שרק 15% מהמאובחנים כאוטיסטים משתתפים בשוק העבודה.

הוא גם התחייב שמפלגת העבודה הבריטית תנסח "נייר מדיניות אוטיזם" ורואה בכך בסיס אפשרי לגישה חדשה לנושא.

באירוע השקת ספר חדש בשם "אוטיזם במקומות עבודה", הוא אמר: "אני חסיד של מדיניות הרווחה הבריטית, אך היא מבוססת על מומחים הקובעים את המדיניות ומיישמים אותה מגבוה. בעתיד, המדיניות שלנו צריכה להגיע מהעצמת האזרחים … היא צריכה לנבוע מתוך דיונים עם האנשים אשר חשים וחווים בעצמם את תוצאות המדיניות שלנו. קחו את זה כדוגמה – נייר מדיניות אוטיזם, אשר נכתב על ידי אנשי המגוון האוטיסטי עצמם. באופן כזה, אנחנו מדרבנים את אנשי המגוון ומשפחותיהם להגיד לא רק מה הם רוצים אלא גם מה הם דורשים".



הכתבה תורגמה מהגרדיאן. לכתבה המקורית:
http://www.theguardian.com/politics/2016/may/31/labour-to-appoint-shadow-minister-for-neurodiversity-monique-craine

דיספרקסיה עשויה להיות רצינית, היא ראויה ליותר תשומת לב

דיספרקסיה זוכה להרבה פחות תשומת לב מבנות דודותיה המוכרות – דיסלקציה, הפרעת קשב ותסמונת אספרגר.

 

Dyspraxia-008

בגיל 19 סבלתי מדיכאון וחרדות והייתי על סף וויתור על מקומי באוניברסיטה. צילום: דייוויד צ'סקין

דמיינו שאתם מבוגרים בריאים עם תואר אקדמי מרשים, אבל אתם מתקשים למזוג משקה בלי לשפוך אותו, להסביר לאנשים איך להגיע אליכם הביתה, או לזכור את מה שאמרו לכם כרגע. זה תיאור טיפוסי של אנשים עם דיספרקסיה. דיספרקסיה, או הפרעת קואורדינציה התפתחותית, משפיעה על הקואורדינציה, על התפיסה המרחבית ועל התפיסה החושית. היא מהווה חלק מקבוצת תסמונות המוכרות כלקויות למידה ספציפיות, המוגדרות כפערים יוצאי דופן בין יכולותיו השונות של אדם, בנוסף לקשיי ריכוז ובעיות זיכרון לטווח קצר.

דיספרקסיה קיימת בכ- 2% עד 6% מהאוכלוסייה, כך שסביר שיש לפחות אדם דיספרקטי אחד בכל כיתת בית ספר או מקום עבודה. קרוב ל- 70% מהדיספרקטים הם גברים ולרבים מהם, כמוני, הייתה לידה מוקדמת או קשה. היא גם עשויה להתקיים במשפחות. מישהו עם דיספרקסיה קלה עשוי להתייחס אליה כאל מוזרות חסרת חשיבות, או בעיה נקודתית. במקרים קיצוניים, עם זאת, עלולים להתקשות לעלות במדרגות בלי להיעזר במעקה, או לשכוח להתפשט לפני שנכנסים למקלחת.

הדיספרקסיה היוותה עבורי אתגר מעשי ורגשי, במגוון אופנים, לאורך כל חיי. בניגוד לידוענים כגון דניאל רדקליף ופלורנס וולש, לא אובחנתי כילדה וחייתי שנים בתחושה שמשהו אינו בסדר בלי לדעת מה. בנוסף להיותי מגושמת ומוזרה, הייתי גרועה במקצועות ריאליים, בהם התאמצתי מאוד רק כדי לעבור את המבחנים. (לא אשכח את המבט המודאג על פניי חבריי כאשר, בגיל 13, לא הבנתי ש- 1200 ו- 1,200 זה אותו הדבר).

כמו הרבה בנות, התייחסו אליי כאל מוזרה ולא כאל מפריעה, וניסיתי להסתיר את החולשות שלי ולנצל את תחומי החוזק שלי. בסוף שנות נעוריי, החלטתי להיות עיתונאית והתחלתי לכתוב כעצמאית. לעתים קרובות הערצתי אנשים שעבדו בתחומים שלא התמצאתי בהם, וניצלתי את השאיפות המקצועיות שלי כדי להציץ אל חייהם. הערצה של אנשים אחרים היוותה דרך להסיט את תשומת הלב מהקשיים שלי ולזכות באהדה.

ככל שהשוויתי את עצמי לאחרים, הרגשתי פחות שווה, ונעשיתי יותר מודאגת מהפסגות והתחתיות של היכולות שלי. בגיל 17, יכולתי לראיין שחקן טלוויזיה עבור כתבת דיוקן באתר אינטרנט, אבל לא להצליח להפעיל את הקופה כדי לעבוד במשרה חלקית בסופרמרקט.  בגיל 19, סבלתי מדיכאון ומחרדה והייתי על סף ויתור על מקום באוניברסיטה. לבסוף, בשנה השנייה ללימודיי, אחרי התקלות עם היריבים העיקריים שלי, מספרים וסטטיסטיקה, ביקשתי עזרה ממרכז הרווחה באוניברסיטה, ואובחנתי עם דיספרקסיה.

תהליך האבחון גילה, מה שנפוץ אצל דיספרקטים, שהאינטליגנציה המילולית שלי הייתה ברמה אוניברסיטאית, אבל חלקים מהאינטליגנציה הלא-מילולית שלי היו מתחת לנורמה. כמו הרבה מבוגרים שאובחנו מאוחר, עברתי תהליך מכאיב של התבוננות מחדש בשנים של אירועים נטולי הסבר. לאחר סיום לימודיי, שוב נקלעתי לצרות כאשר עבודתי הראשונה, שהייתה אמורה להיות כעיתונאית, התגלתה כעבודת מזכירות ועיבוד נתונים.

למרבה הצער, דיספרקסיה זוכה להרבה פחות תשומת לב מבנות דודותיה המוכרות, דיסלקציה, הפרעת קשב ותסמונת אספרגר. כתבות על דיספרקסיה נוטות להתייחס לילדים קטנים, כמו הסדרה החדשה בבי.בי.סי, שפותחה בשיתוף מכון הדיספרקסיה. העזרה למבוגרים דיספרקטיים היא מוגבלת מאוד, למרות עדויות לכך שהם מתקשים בתחומי התעסוקה ומערכות היחסים, נוטים להיקלע למצוקות נפשיות ולעתים אף מסתבכים עם החוק. על פי מכון הדיספרקסיה, הסיכוי של ילד דיספרקטי לא מאובחן לסבול ממצוקה נפשית לפני גיל 16 הוא גבוה פי חמישה מהסיכוי של ילד ממוצע. עבור אלה שאינם הולכים לאוניברסיטה, אין מסלולים לאבחון מבוגרים, ואבחון פרטי עולה מאות לירות שטרלינג.

כלכלה הנשענת יותר ויותר על ריבוי כישורים, בה משרות ממוזגות כדי לחסוך עלויות ומשרה אחת דורשת כישורים בכמה תחומים בלתי קשורים, אינה מיטיבה עם אנשים עם לקויות למידה ספציפיות. כפי שניסיוני מראה, קשיים דיספרקטיים עלולים להדיר אנשים מוכשרים מאוד אפילו מהעבודות הכי פשוטות. בנוסף, ישנן ההערות המעצבנות על כך שדיספרקסיה אינה אמתית. אין ספק בכך שלידה מוקדמת משפיעה על התפתחות המוח. זכותכם להתנגד להגדרה, אבל זה לא ישנה את האופן שבו המוחות שלנו פועלים. הטרמינולוגיה פשוט מאפשרת להסביר את זה מהר יותר.

הגישה שלי לדיספרקסיה ניתנת לסיכום במילותיה של מאובחנת טרייה שהשתתפה לאחרונה בסדנת תעסוקה: "אני לא רוצה לייצג שום תופעה. אני רק רוצה להיות אני, ושזה יהיה מקובל להיות אני".


הכתבה תורגמה מהגרדיאן. לגרסה המקורית:
http://www.theguardian.com/commentisfree/2012/oct/29/dyspraxia-serious-recognition