האוטיזם הפך אותי לקצין טוב יותר

האמת היא שהאוטיזם הפך אותי לקצין טוב יותר.  
הרבה שנים לפני שהתמניתי לסגן מפקד חיל הים הבריטי, קצינים אחרים ששירתו איתי אמרו שאני גס רוח, מאתגר וקשה. אבל לדעתי בריטניה לא תצליח לנצח במלחמות העתיד אם לא יהיו לנו קצינים שמסוגלים "לחשוב אחרת". 

אובחנתי כאוטיסט בגיל 43, בשנת 2009, אחרי שחזרתי מהמלחמה בעיראק. הלכתי לפסיכיאטרים כי חששתי שאני סובל מפוסט טראומה. עד אז לא היה לי מושג שאני אוטיסט, למרות שתמיד הרגשתי שונה מכולם. כשהייתי ילד ונער, תמיד אמרו עליי שאני "מבריק וקצת מוזר", כמו שאמרו בשנים ההן על הרבה אוטיסטים. לא היו לי הרבה חברים קרובים ופעילויות חברתיות היו קשות לי מאוד.  

במבט לאחור, אני מבין שלא רציתי ללכת לאוניברסיטה כי פחדתי מהאינטראקציות החברתיות שזה דורש. אז במקום זה, התגייסתי לחיל הים הבריטי. זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי – קיבלתי מדים, לוח זמנים ושיגרה יומית. לאורך השנים התקדמתי ונעשיתי מפקד צוללת גרעינית ובסוף התמניתי לסגן מפקד החיל. עכשיו, בגיל 55, כשאני עומד לפרוש מהצבא, אני רוצה שכולם ידעו שאני אוטיסט, כדי שאשאיר את חיל הים במקום טוב יותר.    

יש לי מוח שמחווט אחרת. זה לא אומר שאני מוגבל, זה לא אומר שאני מוזר, זה בשום אופן לא אומר שאני מסוגל לפחות דברים. זה רק אומר שאני שונה.  

עד שנת 2018, אספרגר וסוגי אוטיזם נוספים היוו חסם לגיוס לצבא הבריטי, אבל באותה השנה הצבא עידכן את ספר הפרופילים שלו, כדי לאפשר לאוכלוסיות נוספות להתגייס למגוון תפקידים על בסיס יכולות אישיות. כיום ישנם בצבא הבריטי 177 חיילים וחיילות המוכרים כאוטיסטים.   

בריטניה תוכל להתמודד מול מדינות אחרות עם תקציבי ביטחון גבוהים בהרבה, רק באמצעות גיוס חיילים מאוכלוסיות מגוונות יותר, כולל אוטיסטים, דיסלקטים ודיספרקטים.  

כצבא, אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם היריבים שלנו מבחינת הגודל. אין לנו מספיק כוח אדם. אנחנו גם לא מסוגלים להתמודד מבחינת טכנולוגיה, כי הם מוציאים סכומי כסף גבוהים בהרבה. אז הדרך היחידה שלנו לנצח היא לחשוב אחרת, ולכן גיוס חיילים החושבים אחרת חייב להיות חלק מהפיתרון.  

נולדתי בעיר קרלייל בצפון אנגליה, והתגייסתי לחיל הים מיד אחרי שסיימתי את התיכון, בשנת 1984. חברים ששירתו איתי היו אומרים שאני אובססיבי, מאתגר וקשה.   

אחרי שאובחנתי, שמרתי את האבחנה שלי בסוד והמשכתי להתקדם בסולם הדרגות. סיפרתי רק למשפחה הקרובה, כגון אישתי והבת שלי. הועליתי לדרגת אדמירל מישנה בשנת 2015 ולדרגת תת אדמירל בשנת 2019.  

בשבועות האחרונים סיפרתי לחברים קרובים מהצבא שאני אוטיסט ובשבוע הבא אשיק את "רשת המגוון הנוירולוגי", שבמסגרתה חיילים וחיילות אוטיסטים וכו' יוכלו לשתף את קשייהם וחוויותיהם. אני רוצה ליצור בחיל הים אווירה מכילה, שמקבלת בברכה מגוון של אנשים. אנחנו מתאימים את תהליך הגיוס כדי שיעבוד עבור מועמדים מגווני נוירולוגיה. אנחנו שואלים מועמדים אם הם רוצים לבוא להתראיין אצלינו, או להתראיין מבעד למסך המחשב. הם יכולים גם להתראיין בכתב. אנחנו רוצים שחיילים ירגישו שהם לא צריכים להחביא את מי שהם. אני מקווה שהצבא כולו ילך בעקבותינו.  

. 

כישורים שאופייניים לאוטיסטים, כגון דיוק, סדר, בהירות ושאיפה למבניות, הביאו אותי לפרוח בחיל הים, אבל קשה לי להתמודד עם רעש ועם שיחות קבוצתיות גדולות. אז לאורך השנים נמנעתי מפעילויות חברתיות, מה שאולי גרם לי להיראות מנותק או מרוחק. אבל יש לי כמות אנרגיה מוגבלת ואני צריך לשמור עליה. לעתים קרובות מתסכל אותי שאנשים סביבי לא רוצים להתקדם מהר כמוני, וחלק מההיבטים של העולם הנוירוטיפיקלי נראים לי מאוד מבלבלים ולא יעילים. למשל, אף פעם לא הבנתי סופרמרקטים – אנשים אקראיים הולכים לכל מיני כיוונים ומוצרים שעוברים ממקום למקום. לקנות אונליין זה יותר יעיל, כי אתה לא רואה אנשים והמוצרים מגיעים אלייך הביתה.   

את רוב השירות שלי ביליתי בצוללות, בין השאר כמפקד צוללת גרעינית בשם "טָאלֶנט" מדגם "טרפלגר". זה היה מושלם בשבילי להיות בצוללת, בלי חלונות ובלי הרבה הסחות דעת, כי יכולתי להתמקד בעבודה שלי. אני אוהב לפתור בעיות ולמצוא את הדרך הכי יעילה לעשות דברים. אני מצטיין בקבלת החלטות רציונליות, מבוססות על נתונים. אני לא סומך על תחושת הבטן שלי. אני צריך נתונים לפני שאני מקבל החלטה.  

 להיות מפקד זו פעילות שיש בה בדידות. זה התאים לי, כי אני לא זקוק לקבלה חברתית וזה מסתדר היטב עם תפקיד הדורש רמה גבוהה של אחריות. כשאתה מתחת למים ויש באחריותך 100 אנשים וכור גרעיני, ואתה פועל בסביבה שהיא קשה מיסודה, אם תעשה טעות אתה תטבע ותמות וכולם ימותו יחד אתך. זו רמה של אחריות שאני מסתדר איתה היטב. המיקוד והיכולת לעמוד במורכבות של המשימה הם משהו שמטבעי הרגשתי נוח איתו והייתי טוב בו.  

בשנים קודמות הייתי מתאר את המצב שלי כאספרגר, אבל כיום זה מוגדר תחת המטרייה של הספקטרום האוטיסטי. העולם נוצר על ידי נוירו-טיפיקלים עבור נוירו-טיפיקלים, ולכן זה לא מפתיע שמי שאינם נוירו-טיפיקלים חווים הרבה קשיים גם בתקשורת שלהם עם העולם וגם בתקשורת של העולם איתם.  

תמיד היה לי קשה לקלוט תקשורת לא מילולית, ואנשים ששירתו איתי העבירו ביקורת על שפת הגוף שלי. כשיש רעש, קשה לי מאוד לעקוב אחרי שיחות. הרבה יותר קל לי לתקשר עם אנשים אחד על אחד, כי זה הרבה יותר ישיר.  

בניגוד למה שאנשים אמרו עליי, אני לא גס רוח, אלא ברור, ישיר וכן. לדעתי בהירות היא כישרון.  

משרד הביטחון הבריטי מוציא כיום יותר כסף על טכנולוגיה, לחימת סייבר ואינטליגנציה מלאכותית, ומקווה למשוך מגוון רחב יותר של מועמדים עם יכולות מגוונות.   

חיל הים הבריטי לא רוצה שכולם יחשבו אותו הדבר. אם אנחנו רוצים להתקדם, אם אנחנו רוצים דרכים אחרות לבצע משימות, אנחנו לא יכולים לשאול את אותן השאלות את אותם האנשים ולצפות לתשובות אחרות.  

אני מדבר עכשיו לראשונה על היותי אוטיסט כי הגעתי לסיום השירות הצבאי שלי. נהוג לומר שאתה צריך לנסות להשאיר את הצבא במצב טוב יותר מהמצב שבו מצאת אותו כשהגעת אליו. אז אם אני אוכל לעשות את זה באמצעות הוספת ערך למרחב המגוון הנוירולוגי, ארגיש שעשיתי את שלי.   

חלוצה אוטיסטית מקדמת חזון פורץ גבולות עבור אוטיסטים

שרלוט ואלור מכירה מניסיונה המר את הדעות הקדומות הפוגעות במי שאינם מתאימים לסגנון החולצות המגוהצות של חדרי ישיבות המנהלים.

מאז שאובחנה כאוטיסטית לפני שלוש שנים, יושבת ראש מכון המנהלים הבריטי אינה מסתירה את אבחנתה. אבל היא שילמה מחיר על הפתיחות שלה. ישנם מעסיקים פוטנציאליים שכנראה תקועים עדיין בסוף שנות השמונים, בתקופה בה דסטין הופמן חקק בתודעת הציבור תדמית של מבוגרים אוטיסטים שהיא רחוקה מאוד מהמציאות.

"אנשים אמרו לי, 'אז מה הטריק המיוחד שלך?' ואני עניתי, 'תבין, אני לא איש הגשם'", אמרה ואלור, בת 56. "לאנשים יש רעיונות מקובעים כאלה על אנשים אוטיסטים", הוסיפה.

במהלך ראיון שנערך לאחרונה לבחירת דירקטוריון עצמאי, נשאלה אשת העסקים ילידת דנמרק כיצד היא מתמודדת עם אמפתיה. "עניתי, 'אני מתמודדת איתה בסדר גמור. אבל מי בכלל שואל כאלה שאלות?'". מיותר לציין שהחברה לא קיבלה אותה. אחראית משאבי האנוש אמרה לה שהיא "הפחידה את חברי ההנהלה".

כל חבר דירקטוריון עצמאי נאלץ לדעת איך להתמודד עם שאלות בסגנון האינקוויזיציה.

ואלור בחרה להשמיע את דבריה על האוטיזם שלה – היא המנהלת העסקית הבכירה הראשונה בבריטניה שעשתה זאת – בידיעה מלאה שזה עלול לגרום לה להפסיד הזדמנויות עסקיות. "יש סיכוי שלא יתנו לי להיות חברה בדירקטוריונים מסויימים בגלל שאני אוטיסטית", אמרה ואלור, לשעבר סוחרת אג"ח בבורסה של לונדון, שלאורך העשור האחרון הייתה דירקטורית בשבע חברות ציבוריות. בשלוש מהן היא הייתה יושבת ראש הדירקטוריון.

עם זאת, היא מרגישה שהיא לא מסוגלת לשתוק לגבי האפליה ממנה סובלים אנשי הספקטרום. רק אחד מכל שישה אוטיסטים משתתף בשוק העבודה, וקיים חשש שהם יידחקו עוד יותר לשוליים לאחר שמגבלות סגר הקורונה יוקלו.

על פי נתוני אוטיסטיקה – עמותה לחקר האוטיזם – אוטיסטים עלולים להעדיף להישאר מחוץ לשוק העבודה בגלל קושי חושי לחבוש מסכות או בגלל הפחד מהחזרה ל"בלאגן" של החיים שלאחר הסגר. חוסר הבהירות סביב הבידוד החברתי ומחסור בשירותי בריאות הנפש מכניסים גם הם אוטיסטים רבים לחרדות.

העמותה משיקה היום קמפיין חדש בשם "דעו יותר", כדי לבקש מהממשלה, מבתי עסק ומהציבור הרחב לממן מחקרים לשיפור חייהם של אוטיסטים ומשפחותיהם. "אנחנו זקוקים נואשות למחקרי אוטיזם, כי בלעדיהם אוטיסטים ומשפחותיהם יישארו עוד יותר מאחור", אמרה ואלור, שמונתה ליושבת ראש מכון המנהלים הבריטי לאחר התפטרותה של יושבת הראש הקודמת בשנת 2018. היא רוצה שחברות יעסיקו יותר אוטיסטים, שניחנים בנקודות מבט מקוריות וכישורים ייחודיים.

ואלור מאמינה שדירקטוריונים צריכים להעדיף עובדים מגווני נוירולוגיה ולהכיר בכך שהבדלים בתפקוד המוח הגורמים לדיסלקציה, אוטיזם והפרעות קשב וריכוז יכולים דווקא לשפר את ההישגים בארגונים. "אם כולם רק יצייתו לכללים המקובלים ולעולם לא יטילו ספק בהם, לא נוכל להתקדם", אמרה.

בשיחת וידיאו מביתה בג'רסי, אמרה ואלור כי החליטה למלא שאלון באינטרנט לאחר שבנה המתבגר אובחן כאוטיסט לפני חמש שנים. השאלון מיקם אותה עמוק בתוך הספקטרום. בשנת 2017, האבחנה אושרה על ידי פסיכולוג. "זה כאילו ששום דבר לא משתנה, אבל הכל משתנה. הרבה דברים הסתדרו לי בראש", אמרה.

ואלור גדלה בקופנהגן, שם סבלה מהתעללויות, השיגה ציונים בינוניים והלכה לעבוד בבנק נורדיה מייד לאחר שסיימה את בית הספר. בסוף שנות העשרים לחייה עברה ללונדון, שם עבדה כסוחרת אג"ח. היא הצטיינה באולמות העסקים בעיר בשנות התשעים – סביבה שבה "כולם אוכלים את כולם". לעמיתיה, אמרה ואלור, "לא ממש היה אכפת שאני שונה. אם עשיתי עסקאות טובות, זה כל מה שהיה אכפת להם".

היא מתארת ​​את עצמה כ"בוטה" ומודה שלעיתים חסרה לה "התחושה העדינה מתי לומר את הדברים כמו שהם". לפני האבחנה שלה, היא הסבירה לעצמה את התכונה הזאת כפשטות דנית. היא אמרה שהיא הייתה צריכה "להתאים" את עצמה כדי להשתלב בתרבות המתוחכמת של אולמות המסחר. "אני כבר בכלל לא שותה אלכוהול, אבל פעם הייתי שותה הרבה, כי רציתי להיות אחת מהחברה", אמרה.

לאחר שעזבה את הבנקאות כדי לעבוד בתחומים אחרים, היא נאלצה לבצע התאמות אחרות והייתה צופה בספורט ובטלוויזיה כדי להיות מסוגלת לנהל שיחות חולין בתחילת ישיבות המנהלים. היא כיהנה בדירקטוריון של חברת הבנייה "ליינג אורורק", ופיקחה על מכירת חברת ייצור אנרגיה מתחדשת לבלאקרוק בשנת 2015, ועל מיזוג בשווי 8 מיליארד דולר של קנדי-וילסון אירופה נדל"ן עם חברת האם הרשומה בארה"ב.

מרבית החברות מכירות כיום את שפע המחקרים האקדמיים המצביעים על יתרונות המגוון, בין אם מדובר במגדר, גזע או נטייה מינית. היתרונות של המגוון הנוירולוגי רק מתחילים לזכות בהכרה. אנשים מגווני נוירולוגיה מחווטים באופן שונה מאנשים נוירוטיפיקליים ויכולים להביא איתם כישורים מיוחדים בזיהוי תבניות, זיכרון או מתמטיקה, כך עולה ממחקר שפורסם בכתב העת "הרווארד ביזנס ריוויו" בשנת 2017.

חברות פוגעות בבעלי המניות שלהן אם הן מתעלמות מהכישרונות של אנשים מגווני נוירולוגיה. "אוטיזם הוא דרך חשיבה אחרת", אמרה ואלור. לא רק שאוטיסטים נוטים יותר לרצות לנסח מחדש את הכללים, הם גם פחות חוששים לאתגר את הסטטוס קוו. "אני רואה במחלוקות הזדמנות לצמוח וללמוד. אם מישהו לא מסכים איתי, כנראה שהוא רואה משהו שאני לא רואה כרגע. הייתי רוצה לדעת מה זה".

המקור, באנגלית: https://www.thetimes.co.uk/article/autistic-pioneer-has-sights-set-on-a-new-frontier-for-diversity-skv2k8szz

הבלרינה האוטיסטית מפולניה

היום אנחנו רוצים לנפץ כמה מיתוסים לגבי אוטיסטים. לכן, אנחנו מזמינים אתכם לקרוא ראיון עם נטליה מריה וויצ'כובסקה – רקדנית אוטיסטית הזוכה להצלחה עצומה. היא הייתה סולנית הבלט הלאומי הפולני, זכתה בפרסים רבים בתחום המחול, הקימה להקת מחול ומלמדת מחול. בנוסף, היא פעילה חברתית נגד אלימות בבתי ספר לבלט ומפיצה מידע על סבלן של חיות משק.

נטליה מריה וויצ'כובסקה. צילום: קרולינה רבייגה.

נטליה, את מדגישה את היותך "מבוגרת אוטיסטית". מתי אובחנת? מה גרם לכך שהתחלת לחשוב על עצמך כעל אדם במגוון האוטיסטי?

אובחנתי כאוטיסטית בגיל 35, אבל מאז ומתמיד הרגשתי שונה מהאנשים סביבי. אמרו לי, וגם חשבתי בעצמי, שאני רגישה מדי, היסטרית, עושה מכל שטות עניין גדול, ורודפת דרמות. כשהייתי בת 18, התחלתי ללכת לפסיכולוגים ופסיכיאטרים, אבל אף אחד מהם אפילו לא העלה את האפשרות שאני אוטיסטית – הם התמקדו רק בטיפול בתסמינים, כדי לנסות להתאים אותי לחברה הכללית. בתקופה ההיא גם לא דיברו הרבה על אוטיזם, לכן התסמינים האוטיסטיים שלי – אובססיביות, הפרעת אכילה, התנהגות והגייה מבוימות – לא אובחנו נכון. בשלב כלשהו התחלתי לשים לב שאין לי מעצורים חברתיים, מערכת העצבים שלי רגישה מדי, אני סגורה בתוך עצמי, והתגובות שלי היסטריות. מצאתי נחמה, כמו תמיד, בפעילות גופנית חזרתית. עדיין לא חשבתי על אוטיזם, כי לא ידעתי שמדובר בספקטרום כל כך רחב ומגוון. בשלב כלשהו התחלתי ללמוד לעומק על אוטיזם, והרגשתי כאילו שאני קוראת על עצמי. ניסיתי להפיץ את המודעות הזאת, אבל זה חזר אליי כמו בומרנג. לאחר מספר אירועים טרגיים התחלתי להרגיש רע עם עצמי, והבנתי שאני אפילו לא מדברת בקול של עצמי, שתמיד אני מתכננת מראש איך להתאים את הקול שלי, איך להזיז את הראש ואת הידיים, שתמיד יש לי לפחות עשר דרכי תגובה שהכנתי מראש לכל סיטואציה. צפיתי בסדרה "אטיפיקל" ("לא טיפוסי") והלכתי למאבחנת. רק אז קיבלתי מענה – היא אישרה שאני אכן אוטיסטית וסוף סוף יכולתי להתחיל ללמוד איך להיות עצמי – חופשיה משיפוט עצמי. התחלתי להיות מבוגרת אוטיסטית מודעת לעצמה.

האם האבחנה שינתה משהו בחייך? מה היו השינויים?

האבחנה הייתה ברכה. סוף סוף הפסקתי לנסות לפתור את החידה. הבנתי את האחרות שלי, התחלתי להתיידד אתה כדי לאהוב אותה. זה לא היה תהליך קל ולפעמים הוא עדיין קשה. קודם כל התחלתי ללמד את עצמי על תחום האוטיזם, לנתח את כל החיים שלי מנקודת מבטו. בזכות זה הבנתי מה מלחיץ אותי, איך להגיב לזה, אך לפעול במצבים כאלה או איך להימנע מהם ואיך אפשר להפנות את האובססיות לכיוונים יצרניים. התחלתי ללמוד לחיות מהתחלה. בזכות האבחנה וההבנה שלה אני אדם אחר, יותר נחמדה כלפי עצמי. הפסקתי להעניש את עצמי על האחרות שלי, על הרגישות שלי, על הקשקשנות שלי, על האנליטיות שלי. התחלתי להרשות לעצמי להיות "שונה ומשונה", וגם לא לשים לב למה שאנשים אחרים חושבים. זה מלמד אותי גם סובלנות וקבלה, כי כיום אני מפרשת לעצמי את האופנים בהם אני חווה את העולם – ואני מנסה לא לעצבן ולא להסתגר בתוך עצמי.

מה את זוכרת מהילדות שלך, ממצבים בהם הרגשת שאת שונה מילדים אחרים? איזו השפעה הייתה לאחרות הזאת על הילדות שלך?

תמיד עמדתי בצד. אף פעם לא השתתפתי במשחקים עם ילדים אחרים, כי הם נראו לי חסרי טעם. היה לי עולם משלי, שבו הכל היה מאוד מעניין, אבל מבודד. למשל: צעיף, פיסת עלה, המצח של מישהו, אבל אף פעם לא תמונה שלמה. יצרתי שפה משלי, שבה דיברתי אל עצמי. לעתים קרובות גם חזרתי על מילים, כי הן שעשעו אותי וגרמו לי לעונג. כשהייתי בערך בת 7, קראתי לכל הדברים "גאגא". האחרות שלי גרמה לכך שהילדים תמיד נידו אותי מהקבוצות שלהם.

נטליה מריה וויצ'כובסקה. צילום מהאוסף המשפחתי.

באיזה אופן הספקטרום השפיע על המצב שלך בלימודים? האם היו לך קשיים בלימודים, ואם כן, איזה?

כשהייתי בת 5, אבא לקח אותי לפסיכולוגית ילדים, כי הייתי שונה מאוד מהאחיות שלי – לא הייתי כל כך תקשורתית, היססתי, דיברתי מעט מאוד. בשנות ה-80, שבהן אף אחד לא שמע על אוטיזם, ההורים אמרו שאני מפגרת – עכשיו אני כבר מבינה שהתנהגתי מאוד מוזר ואף אחד לא ידע מה יש לי, אבל בזמן ההוא הביקור אצל הפסיכולוגית היה מאוד טראומטי בשבילי. הפסיכולוגית אמרה, עם זאת, שאני בדרגת התפתחות של תלמידת כיתה ג' והמליצה להעביר אותי מהגן לבית ספר. וכך היה. התברר שיש לי אסטיגמציה, דיסלקסיה, ודיסאורתוגרפיה, ושאני רחוקת ראייה ומופנמת – כי פעם ככה קראו בדרך כלל לאוטיסטים. בבית הספר הכי חשוב היה לי ללמוד. למרות שלא למדתי הרבה בבית, הייתי תלמידה למופת, כי זכרתי את רוב מה שאמרו בשיעורים. היו לי קשיים בעיקר בכתיבה, לא הבנתי את הכללים ולא ידעתי איך לשמוע את ההבדלים בין האותיות. במזל נפלתי על מורה נפלאה שהקדישה לי זמן לאחר השיעורים, כדי להסביר לי כל דבר באופן הנגיש לי.

מה הכי הניע אותך ומה הכי הרתיע אותך בלימודים?

רק אני בעצמי יכולתי להניע את עצמי, כשמשהו נראה לי הגיוני. ככה זה אצלנו, האוטיסטים – שום דבר לא מזיז לנו חוץ ממה שאנחנו רוצים בעצמינו. מה שאני יכולה להמליץ למורים ולהורים – אל תכריחו אותנו לעשות כלום, כי זה יחסום בפנינו את גילוי הדרך שלנו. במקום זה, עודדו אותנו ליצור פתרונות משל עצמינו. התבוננו בנו, שאלו שאלות, בקשו הסברים ופשוט גלו עניין, ואז אנחנו ניפתח בפניכם.

לעתים קרובות אומרים שתלמידים אוטיסטים חשופים לאלימות. תלמידים אחרים, ההורים והמורים לא מבינים עם אילו בעיות תלמידים אוטיסטים מתמודדים ואינם מוכנים לעבודה משותפת עם ילדים כאלה. איך הסתדרת עם הסובבים אותך?

אנשים הם אכזריים כלפי אחרות, אבל יש להם אינסטינקט הישרדות – גם לאוטיסטים, לכן אנחנו מנסים להסתגל או להגן על עצמינו. לדעתי, הגנה מוגזמת על אוטיסטים לא מאפשרת לנו לפתח מערכות הגנה משל עצמינו, אשר משמשות למציאת מקומנו בחברה. תמיד ריכלו עליי. נאמר עליי שאני חייזרית, דבילית ותימהונית. פיזרו את החפצים שלי, צחקו מהמראה החיצוני שלי ומהלבוש שלי. הניתוק שלי מהמציאות אפשר לי לשרוד, אבל גם גרם לכך שבשלב כלשהו חוויתי דיכאון עמוק ומחשבות רציניות על התאבדות. אין מתכון אחד להישרדות – כל אחד חייב למצוא את דרכו שלו, אבל טוב הלב של האנשים סביבי עזר לי מאוד.

לעתים קרובות אומרים שלילדי המגוון האוטיסטי יש תחומי עניין מאוד ממוקדים, והם ממקדים בהם את כל תשומת הלב שלהם. איך היה במקרה שלך?

מגיל צעיר עניין אותי איך בנויים יצורים חיים, לכן למדתי באובססיביות את השמות של כל השרירים והעצמות – בלטינית. אני חושבת שיכולתי להיות כירורגית, כי זו עבודה הדורשת יכולות דיוק. גם אין בה מקום לדיונים מיותרים.

איך גילית את אהבתך לריקוד?

אימא שלי אמרה שנולדתי ככה. מאז ומתמיד, במקום לדבר רקדתי. איזדורה דאנקן – חלוצת המחול המודרני – קראה למחול "שפתה הסודית של הנפש". היא הפכה גם לשפתי שלי, בה אני מתקשרת הכי טוב עם הסובבים אותי.

מה גרם לך ללמוד בלט? האם את חושבת שיכולת לעסוק גם במקצוע אחר?

באמת שלא הייתה לי אפשרות בחירה אחרת. בהתחלה רציתי להיות כירורגית, בגלל העניין האובססיבי שלי באנטומיה, אבל בסוף ניצח המחול – עולם שבו לא צריך לדבר.

איזה מקום בחייך תופס כיום המחול?

הוא עדיין העולם שלי והשפה הכי קולחת שלי. אני רוקדת, מלמדת ויוצרת מופעי מחול. אני כולי מחול.

השגת הצלחה שהרבה נערות ונשים חולמות עליה. היית סולנית בלהקת בלט, וכיום את מנהלת להקה משלך. מה לדעתך עזר לך להגיע לזה?

האוטיזם – כלומר, העשייה האובססיבית של מה שאני רוצה, בלי לשים לב לדעות של אנשים אחרים.

למדת גם בפולניה וגם בחו"ל, בהמבורג. מהם ההבדלים בגישה כלפי התלמידים בין שתי מערכות החינוך?

על הנושא הזה אני יכולה לכתוב ספר, אבל בקיצור – במזרח משתמשים באלימות פסיכולוגית ופיזית, בעוד במערב חוויתי נדיבות ואנושיות. אפשר ללמוד עוד על דעותיי בנושא באמצעות הקמפיין שיצרתי, "די לאלימות בבתי הספר לבלט". אני מזמינה אתכם לעקוב אחרי עמודי הפייסבוק והיוטיוב של הקמפיין –
פייסבוק: https://www.facebook.com/stopprzemocywbalecie
יוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UCI-MWSBgi20DUXIAzpK94ag

צילום: קרלוס אלבס.

על פי הדעה הרווחת, ילדי המגוון האוטיסטי מתקשים לפתח יחסים ולעבוד בקבוצות. לפני שהפכת לסולנית, היית חייבת לעבוד בבלט, בו העבודה הקבוצתית היא יומיומית. האם צורת העבודה הזו הייתה קשה לך? איזה קשיים חווית?

מאז ומתמיד הייתי סולנית, כי אחרי הכל המונח "אוטיזם" מגיע מהמילה היוונית "אוטוס" שפירושה "עצמי". לא הייתי חייבת לעבוד הרבה בקבוצות, אז לא עשיתי את זה. הייתי עקשנית, חזקה, עצמאית ולא הקשבתי לעצות. אלה אמורות להיות תכונות אידאליות לאמנים, אבל לא במקרה של רקדנית בלט, שאמורה להיות כנועה וצנועה. בהתחלה עבדתי בקבוצות, אבל התבלטתי – הייתי יותר מדי אקספרסיבית, אז די מהר התחלתי לקבל תפקידי סולנית וככה זה נשאר. עם זאת, מעולם לא הרגשתי אהובה או מקובלת. אפילו כסולנית הרגשתי לא טוב, כי "לא מצאתי את מקומי".

את עוסקת בפעילות חברתית. בין השאר בפעילות נגד אלימות כלפי תלמידים בבתי ספר לבלט. האם גם את חווית אלימות בבית הספר לבלט?

כן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה – כי אני משלמת על זה ביוקר. חוץ מזה, לספר על זה יותר מדי זה מתסכל, מרגיז ומטריף אותי. במקום זה, אני מזמינה אתכם לצפות ביוטיוב בראיון שנתתי בנושא: https://youtu.be/QubaYx8jRSs

איך את מתייחסת לתלמידים? איך משפיע המגוון האוטיסטי על היחס שלך לתלמידים?

אני מתייחסת לאחרים כפי שהייתי רוצה שיתייחסו אליי. ברגישות, אכפתיות. מסבירה הכל בהיגיון, עונה לשאלות ולא משתיקה. אני שואפת לטפח רקדניות רב ממדיות, מודעות ופיקחות.

למה היית שמה לב במיוחד קודם כל, אם הייתה לך תלמידה אוטיסטית?

הייתי שמה לב ל: תקשורת ייחודית, אפשרות לשאול שאלות, במיוחד, אבל גם הסבר של כל דבר, מענה לכל שאלה.

בהתחשב בקשיים שהיית חייבת להתגבר עליהם, האם יש לך עצות למורים של תלמידים במגוון האוטיסטי? אם כן, אילו?

אהיה ישירה לגמרי: תנו להם לחיות את חייהם. זכרו שאם תכריחו אותם לעשות משהו, זה ישיג את ההפך. אוטיסטים צריכים הבנה ונדיבות. אנחנו מרגישים כל מחשבה שלילית ואנחנו תוקפים. אנחנו מביעים חוסר הסכמה על ידי היסטריה, או אגרסיה, או שאנחנו מסתגרים בתוך עצמינו.

נטליה מריה וויצ'כובסקה ("הבלרינה המרדנית") – רקדנית, כוראוגרפית, מחנכת. מייסדת ומנהלת אמנותית של בלט וורשה, מרכז הבלט הנאו-קלאסי ומכון נאו-קלאסיקה המקדם מחול נאו-קלאסי בפולניה. בוגרת בית הספר לבלט של ג'ון נוימאייר בהמבורג, ובית הספר לבלט ע"ש רומן טורצינוביץ' בוורשה. זכתה פעמיים במלגת הפאג-לויד ובפרסים רבים נוספים. עבדה בין היתר בתאטרון המוזיקלי של רומא, באופרת מזובייצקי, בתיאטרון האופרה הלאומי הפולני, ובבלט הלאומי הפולני. היא גם שופטת מוכרת בתחרויות מחול וספורט בפולניה ובעולם, וגם מעבירה סדנאות מתיחות בכל העולם. מעורבת בפעילויות רבות כנגד אלימות, אפליה, וחוסר הבנת האחר. לאחרונה הקימה את ערוץ היוטיוב "העולם על פי האוטיסטים":
https://www.youtube.com/channel/UC6JV97-JU3mbbQ1JjU_ub-A

צילום: מיכאל איגנר

הראיון תורגם מאתר "הוצאת ספרי חינוך". המקור, בפולנית:
http://www.wszpwn.com.pl/wydarzenie/dorosly-autystyk-wywiad-z-natalia-maria-wojciechowska-primabalerina-ze-spektrum-autyzmu,453.html

ריצ'רד ברנסון: דיסלקסיה היא בסך הכל צורת חשיבה שונה

ברנסון: 'מבחנים הם דרך מטורפת למדוד ילדים כהצלחות או כישלונות'

נסו לחשוב על ההתקדמות שהאנושות עשתה לאורך מאה השנים האחרונות. מתוך מיליוני הרעיונות שקידמו את העולם, שלוש המצאות נפלאות עולות בדעתי: התיאוריות של איינשטיין, המודל טי של פורד, והאייפון של סטיב ג'ובס.

להמצאות המהפכניות האלו יש כמה דברים משותפים, במדע ובטכנולוגיה שלהן, למשל, אבל דבר אחד עומד מעל השאר: הגאונים שמאחוריהן היו דיסלקטים.

זה בטח בא בהפתעה להרבה אנשים, כי לאורך זמן רב מדי דיסלקסיה נחשבה לחיסרון. כשהייתי בבית הספר, התייחסו אליה כאל מוגבלות: המורים שלי חשבו שאני עצלן ומטומטם, ולא הצלחתי לעמוד בקצב, או להשתייך. היו כמה מקצועות שלא הבנתי בהם כלום. מתמטיקה פשוט לא הייתה הגיונית בעיניי. פעם עשיתי מבחן איי.קיו והשאלות נראו אבסורדיות. לאורך שנים, לא הצלחתי להבין את ההבדל בין הכנסות לרווח נקי.

אני חושב שהסיבה לכך שדיסלקטים נוטים להצליח בחיים, לאחר שהתקשו בבית הספר, היא שאנחנו נוטים לפשט דברים. בטח הייתי נכשל בכל המבחנים בבית הספר אם הייתי ניגש אליהם כיום. האיות והדקדוק שלי הם ממש לא טובים. היה לי קשה ללמוד. אף פעם לא הצלחתי ללמוד את לוח הכפל, ושינון ודקלום של המון עובדות ומספרים, וכתיבה מהירה שלהם במבחנים, היו סיוט.

אנחנו לא אמורים לפעול ככה בעולם האמתי, וזו דרך מטורפת למדוד ילדים כהצלחות או כישלונות. המבחנים האלה לא בודקים את יכולות ההסקה והבדיקה שאנחנו צריכים כיום בעולם, היכולות שעזרו לי להקים את חברת וירג'ין. אבל דיסלקטים מצטיינים באופן טבעי בצורת החשיבה הזאת, ואנחנו צריכים להעריך ולטפח את זה – לא לראות ילדים ככישלונות רק בגלל שהם לא מתאימים לנוסחאות שהמבחנים בודקים.

למרבה הצער, התפיסות כמעט לא השתנו מאז שהייתי בבית הספר. על פי מחקר חדש, רק 3% מהאנשים רואים דיסלקסיה כתכונה חיובית.

הגיע הזמן להשתחרר מהסטיגמה סביב הדיסלקסיה. היא לא חיסרון; היא בסך הכל צורת חשיבה שונה. לאחר שהשתחררתי ממסגרת בית הספר המיושנת ומלאת הדעות הקדומות, המוח שלי נפתח. בחוץ, בעולם האמתי, הדיסלקסיה שלי הפכה לכוח העיקרי שלי: היא עזרה לי לחשוב באופן יצירתי ורוחבי, ולראות פתרונות במקומות בהם אחרים ראו בעיות.

עם זאת, דיסלקטים ברחבי העולם עדיין אינם מקבלים את העזרה שהם צריכים. באזורים מסוימים בבריטניה, 100% מהדיסלקטים נכשלים במבחני הערכה בבית הספר היסודי. וכתוצאה מהכישלון בלימודים, הם חווים קשיים בתחומים נוספים בחיים. לדוגמה, קיים קשר חזק בין התמכרות לסמים ודיסלקסיה, וקשר בין דיסלקסיה והתאבדויות של בני נוער.

אף אחד מהילדים שלי הוא לא דיסלקט, אבל אם הם היו מאובחנים אז אני מקווה שהיו עוזרים להם בבית הספר. אסור לנו להשאיר את הצעירים שלנו מאחור. אנחנו צריכים לפעול עכשיו. כדי לשנות תפיסות, אנחנו צריכים לחגוג את כל מה שדיסלקטים השיגו, כדי שצעירים לא יוותרו לפני שהם אפילו התחילו. אנחנו חייבים לוודא שלכל בית ספר יהיו לא רק המשאבים כדי לזהות דיסלקטים, אלא גם כדי לעזור להם להצליח.

בגלל זה, אני עוזר להקים עמותה חדשה, "נוצר על ידי דיסלקטים". העמותה, שתפעל בבריטניה, תפתח קמפיינים שיסבירו את אופן החשיבה הדיסלקטי; תיצור דמוקרטיזציה של העזרה, כדי שכל הדיסלקטים יזוהו ויקבלו עזרה; ותעבוד עם ממשלות, אנשי עסקים ואנשים ברחבי העולם כדי ליצור שינוי אמתי ומשמעותי.

אחד מכל 10 בריטים הוא דיסלקט: זה יותר מ- 6 מיליון אנשים. דמיינו את השינוי שנוכל לעשות אם כל האנשים האלה יקבלו עזרה כדי לממש את הפוטנציאל שלהם ולהפוך את החלומות שלהם למציאות. הגיע הזמן לעשות שינוי.

סר ריצ'רד ברנסון הוא מייסד קבוצת וירג'ין.

המקור:
https://www.thetimes.co.uk/edition/news-review/richard-branson-dyslexia-is-merely-another-way-of-thinking-8tlmgsndw

סר ריצ'רד ברנסון משקיע בעובדים אוטיסטים

היזם הבריטי ריצ'רד ברנסון אומר שהדיסלקסיה היא הכוח הכי חזק שלו

היזם הבריטי ריצ'רד ברנסון ידוע כשובר מוסכמות.

למעשה, השנה הוא אמר שהדיסלקסיה היא הכוח הכי חזק שלו, כי היא מאפשרת לו לחשוב ולעבוד בדרכים יוצאות דופן.

לכן, זה לא אמור להפתיע אף אחד שהמנהל של וירג'ין תומך גם בקבוצות אחרות של אנשים הרואים את העולם באופן שונה, או שהשבוע הוא השקיע במיזם חברתי המעסיק רק עובדי טכנולוגיה מהמגוון האוטיסטי.

תמיכה בעובדים אוטיסטים

למבוגרים אוטיסטים יש, לעתים קרובות, יכולות חשיבה יוצאות דופן, אך רבים מהם מתקשים להתמיד בעבודה מסודרת.

בממלכה המאוחדת, רק 15% מהמבוגרים האוטיסטים עובדים במשרה מלאה, למרות ש- 79% מהאוטיסטים רוצים לעבוד.

כעת, קבוצת וירג'ין, ביחד עם העמותה הבריטית "מוסד אסמה פיירביירן", הודיעה על השקעה חדשה באוטיקון, מיזם חברתי המעסיק רק אנשי הייטק אוטיסטים.

מיזם אוטיקון, אשר נוסד בגרמניה בשנת 2011, מעסיק באופן קבוע 70 עובדים אוטיסטים, ויש לו לקוחות מפורסמים, כגון סימנס ואליאנז.

מגוון בריטי

אוטיקון הקים את משרדו הבריטי באביב 2016 וההשקעה האחרונה תאפשר לו
לגייס מועמדים אוטיסטים מרחבי בריטניה.

בכך, מקווה המיזם לקדם שינוי חברתי בגישות לאוטיסטים ברחבי המדינה.

"שיעורי התעסוקה של מבוגרים אוטיסטים הם בעיה חברתית מאתגרת מאוד בבריטניה ובעולם", אמר ברנסון.

"סיוע לחברות ולמעסיקים להתגבר על המכשולים האלה הוא חיוני כדי לאפשר לאנשים אוטיסטים לנצל את הכישורים הייחודיים שלהם בהצלחה בשוק העבודה".

אנחנו תומכים בברנסון – אל תתנו לסטיגמה מיושנת על מוגבלות למנוע מכם להעסיק את הטובים ביותר.

המקור, באתר הממו:
https://www.thememo.com/2016/10/21/richard-branson-virgin-richard-branson-auticon-autism-autistic-tech

מפלגת העבודה הבריטית תמנה שר צללים למגוון מוחי

מוניק קריין, בלוגרית אוטיסטית, דיסלקטית ודיספרקטית, העלתה את ההצעה ונדהמה כשהיא התקבלה.

מוניק קריין אומרת שהיא "נדהמה" מהתגובה.

בלוגרית הכותבת על חייה כאוטיסטית, דיסלקטית ודיספרקטית, אשר עד לאחרונה חייתה מקצבאות הביטוח הלאומי הבריטי במשך עשרים שנה, שכנעה את מפלגת העבודה הבריטית למנות שרת צללים לנושאי מגוון מוחי (נוירודייברסיטי).

מוניק קריין פרסמה מכתב פתוח לג'רמי קורבין, מנהיג מפלגת העבודה הבריטית, המפציר בו לסייע למיגור האפליה ממנה סובלים כחמישית מאזרחי בריטניה שהם שוני מוח באופנים כלשהם.

היא מעולם לא ציפתה שהצעתה תתקבל. עם זאת, תשעה חודשים אחר כך שר אוצר הצללים, ג'ון מקדונל, התחייב לממש את ההצעה כחלק משאיפתה של מפלגת העבודה הבריטית לקדם תוכניות המוצעות על ידי אזרחים מהשורה.

הוא הכריז שהצעתה של קריין למינוי שר צללים למגוון מוחי תיושם כדי לוודא שהנושא יקבל חשיבות שווה למאבק באפליה על רקע גזע ומין.

באירוע פרטי של השקת ספר בחודש שעבר, אמר מקדונל: "קיבלתי אימייל מאשה בשם מוניק שסיפרה לי על המכשולים הניצבים בפניה ועל הסיוע שהיא זקוקה לו ממני ומג'רמי קורבין כאשר נחזור לכהן בממשלה. הרעיון שהיא העלתה היה שצריך למנות שר למגוון מוחי. אני חושב שזה רעיון נהדר".

מקדונל הוסיף: "אנחנו רוצים לייצג את כל החברה בצורה הוגנת. כיום, אנחנו מתמקדים בקהילת הלהט"ב, מתמקדים בנשים, מתמקדים במוצא אתני וכו'. אבל מה לגבי מגוון מוחי? אני חושב שזה צריך לעלות לסדר היום".

קריין, אם לשלושה המתגוררת ליד העיר סוונסי, המסתמכת על מענקי עבודה כדי להשלים את הכנסתה כמאמנת כישורי חיים, אמרה שהיא "מאושרת" ו- "נדהמת" מתגובתו של מקדונל.

היא אמורה להיפגש עם מקדונל בקרוב כדי לדון בהצעתה ולעמוד על כך שהמשרה תמולא על ידי חבר/ת פרלמנט אשר אובחן/ה עם שונות מוחית כלשהי.

"זה חיוני עבורי שזה יהיה מישהו שהוא שונה מוח בעצמו", היא אמרה לעיתון הגרדיאן.

היא הציעה את חברת הפרלמנט מטעם מפלגת העבודה הבריטית, אמה לוול-בק, אשר סיפרה בפומבי על חייה כדיספרקטית, אשה המתקשה בקואורדינציה מוטורית. היא הוסיפה שאולי חברי פרלמנט נוספים, שטרם סיפרו על היותם שוני מוח, ישברו את שתיקתם בנושא ויגישו את מועמדויותיהם.

"אני חושבת שישנם במפלגה חברים שוני מוח נוספים, אבל אני חושבת שהם עדיין לא סיפרו על כך", היא אמרה. "אני אקבל לתפקיד בשמחה את כל מי שמבין את מורכבות המגוון המוחי. זהו הנושא האחרון שהחברה עדיין מפלה נגדו. אפשר לראות אנשים כגון ראש ממשלת בריטניה צוחקים ואומרים שאחד מחברי מפלגת העבודה הבריטית מתנהג כאילו שיש לו תסמונת טוראט, ומיד אפשר להבין שראש הממשלה אינו מבין איך מרגישים אנשים שוני מוח".

קריין הציעה לתפקיד את חברת הפרלמנט מטעם מפלגת העבודה הבריטית, אמה לוול-בק, שהיא דיספרקטית.

בשנותיה כתלמידת בית ספר, התייחסו אל קריין כאל "מפגרת" והיא עזבה את בית הספר ללא כישורים. לאחר שאובחנה כדיסלקטית, בגיל 27, היא סיימה תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה. מאוחר יותר, היא אובחנה כאוטיסטית ודיספרקטית. "אני מעדיפה לקרוא לעצמי שונת מוח כי יש לי כל כך הרבה אבחנות שמסובך להגיד אותן והן נשמעות כל כך שליליות", היא אמרה.

קריין חייתה עשרים שנה מקצבאות הביטוח הלאומי הבריטי, אך כיום היא מתמחה בסיוע לאנשים שוני מוח. "אנחנו פשוט עובדים אחרת וכאשר השונויות האלו מובאות בחשבון אנחנו משיגים הרבה יותר", היא אמרה. היא שואבת השראה מתרומותיהן של דמויות היסטוריות שכיום נחשבות לשונות מוח, כולל אלברט איינשטיין, הנרי פורד ואלן טיורינג.

מקדונל, חבר קבוצת העבודה הפרלמנטרית לאוטיזם, אמר שזו שערורייה שרק 15% מהמאובחנים כאוטיסטים משתתפים בשוק העבודה.

הוא גם התחייב שמפלגת העבודה הבריטית תנסח "נייר מדיניות אוטיזם" ורואה בכך בסיס אפשרי לגישה חדשה לנושא.

באירוע השקת ספר חדש בשם "אוטיזם במקומות עבודה", הוא אמר: "אני חסיד של מדיניות הרווחה הבריטית, אך היא מבוססת על מומחים הקובעים את המדיניות ומיישמים אותה מגבוה. בעתיד, המדיניות שלנו צריכה להגיע מהעצמת האזרחים … היא צריכה לנבוע מתוך דיונים עם האנשים אשר חשים וחווים בעצמם את תוצאות המדיניות שלנו. קחו את זה כדוגמה – נייר מדיניות אוטיזם, אשר נכתב על ידי אנשי המגוון האוטיסטי עצמם. באופן כזה, אנחנו מדרבנים את אנשי המגוון ומשפחותיהם להגיד לא רק מה הם רוצים אלא גם מה הם דורשים".

הכתבה תורגמה מהגרדיאן. לכתבה המקורית:
http://www.theguardian.com/politics/2016/may/31/labour-to-appoint-shadow-minister-for-neurodiversity-monique-craine