להיות אוטיסטית זה קסום ומופלא. אנחנו מתנה לעולם


אנחנו, האוטיסטים, נמצאים כאן כדי להזכיר לכולם שהאנושות מעולם לא הייתה אמורה להיות רק סוג אחד של אנשים. כמו כל קבוצת אנשים שנחשבים למוזרים, או למוגבלים, אנחנו מהווים תזכורת לכך שבני אדם נועדו להיות מגוונים בצורותיהם ובגודליהם. אין דרך שגויה להיות אנושי. עם זאת, מסיבה כלשהי, כולם רוצים להיות סוג אחד של אנשים. ובדרך כלל הסוג הזה אינו מי שהם.

אז כאשר אני אומרת שאני אוטיסטית ולא "אדם עם אוטיזם", אני בוחרת לקבל את עצמי. אני מזדהה כאישה אוטיסטית בתקווה שהקבלה העצמית שלי תצליח להפוך לקבלה קהילתית ולקבלה עולמית. כשאחפש בעתיד את המילה "אוטיזם", אני לא רוצה לקרוא על "תסמינים", "טיפולים", והגדרות רפואיות שהומצאו על ידי רופאים ומדענים. אני רוצה לראות אוטיסטים המבטאים את עצמם, לצד מילים כגון "קסם", "רגישות", "רוגע".

כי ילדים ומבוגרים אוטיסטים הם קסומים: אנחנו מבטאים את מחשבותינו ורגשותינו במגוון שלם של דרכים. אנחנו חקרניים ויצירתיים. אנחנו נטולי בושה והגיוניים. אנחנו מפנים תשומת לב לפרטים ותבניות שאנשים אחרים אינם מבחינים בהם, וכולנו יחד מציעים לעולם נקודת מבט וצורת חיים חלופית.

ההיבט היחיד של החיים כאוטיסטית שמקשה עליי הוא כאשר האוטיזם אינו מתקבל כמות שהוא. אני מבינה ששינוי התפיסה הציבורית דורש זמן, ושצריך להתאזר בסבלנות. אפילו האנשים עם הכוונות הטובות ביותר אינם יודעים מה הם לא יודעים, והם יוכלו לדעת רק כאשר אנשים כמוני יוכלו להביע את העדפותינו, או יהיו מספיק אמיצים לעשות זאת. זה אינו קל, כי אנחנו מוגדרים לכאורה על ידי קשיי תקשורת.

עם זאת, אני לא רואה את זה כקושי. אני רואה את זה כשוני. לא לדבר, או לחשחש, או לדבר בתנועות, זה בסדר עד שאנשים מחליטים לשפוט, לבקר, או לדחות את זה. אוטיזם הוא קושי רק כאשר מערכות החינוך מסרבות להתחשב בו, ומקומות עבודה אינם מעריכים אותו, ושכנים מתלוננים עליו.

ילדים ומבוגרים אוטיסטים מתביישים רק כאשר משפחותיהם וחבריהם מתביישים בהם, אז הם אומרים "שיש להם" אוטיזם ושהם "עם" אוטיזם. כאילו שזה הצטננות שתעבור, או מעיל שהם יוכלו להוריד כשמזג האוויר יתחמם. או שהם משתמשים במונחים כאלה כי הם מעולם לא עצרו לחשוב על ההשלכות שלהם.

אני אומרת שאני אוטיסטית למען אנשי הספקטרום המאמינים שמשהו לא בסדר אתם, ושאין להם גישה לשפה שתאפשר להם להגדיר את עצמם בחברה המסרבת לקבלם כמות שהם.

החיווטים המוחיים של אנשים אוטיסטים אינם ניתנים לשינוי, וזה דבר טוב. זקוקים לנו. הרגישויות והמוזרויות שלנו עשויות לעורר אי נוחות התחלתית. עם זאת, לאורך זמן, אנשים יתחילו לראות איך אנחנו מגלים את המגבלות באופנים בהם כולם מתקשרים, ואנחנו כאן לפתוח תחום שלם של הבנה וחיבור.

אנחנו מפנים תשומת לב לשקרים והונאות בלי שאפילו נתכוון לכך. אנחנו מציעים דרכי ביטוי חלופיות המתמשכות אל מעבר למילים ולגינונים החברתיים. אנחנו מדברים בתשוקות, התנהגויות, טקסים, שגרות, צבעים וסמלים. אנחנו מדברים עם גופינו ויצירותינו, ואנחנו כאן כדי להראות לאנשים שלהיות מנומסים רק כדי להיות מנומסים זה חסר טעם אם אתם לא יכולים לחלוק בכנות את מה שאתם חושבים ומרגישים.

אנשי ספקטרום אחרים מזדהים כ- "אספים", או "אספרגר". זה אינדיבידואלי. אני מעדיפה "אוטיסטית", כי אני לא רוצה לייחס את הזהות שלי לשם של איש, ואני מעדיפה את הנייטרליות של "יזם". מבודהיזם נובעת בודהיסטית, מפמיניזם נובעת פמיניסטית ומאוטיזם נובעת אוטיסטית.

אני לא רוצה להתחבא מאחרי אבחנות, שמות של חוקרים, או תקינות פוליטית. אני גם לא רוצה לשנות את טבעי, או להיפרד ממנו. הטבע שלי הוא אני. אני בלתי ניתנת להפרדה מהאופן בו אני רואה את העולם. אז כשאני אומרת לכם שלהיות אוטיסטית זה קסום ומופלא – ושאנחנו מתנה לעולם – לעת אתה אתם תיאלצו לבטוח בי. כי אני אוטיסטית. הקשיבו לי שואגת.

כתבה: מדליין רייאן:

https://www.sbs.com.au/topics/life/health/article/2019/05/10/i-proudly-call-myself-autistic-heres-why


מודעות פרסומת

שלושים שנה אמרו לקוסמה שהוא מוזר. האבחנה הצילה אותו

מהנדס אלקטרוניקה, צלם, כנר, שייט, פעיל חברתי ואיש המגוון האוטיסטי – כך מציג את עצמו קוסמה מוצ'ק, רק כי חייבים לקצר. בחיי אנשים שכמותו, הכל ארוך יותר וחזק יותר. "זו אמונה שגויה שאוטיזם הוא לקות, או מוגבלות":

אנחנו נוסעים במכונית, וקוסמה מוצ'ק, תושב ורוצלב בן 32, מפזר בדיחות וסיפורים. למשל, שאנשים נכנסים להלם כאשר הוא מזמין מונית, או נוסע לבדו במכונית. "מהההה, אתה נוסע באוטו!? בגלל זה אומרים שאתה אוטיסט? אז למה לא אומרים מכוניתיסט?". בחוש הומור אינטליגנטי וחריף, סיפוריו של קוסמה על "התאונות" שלו שזורי אירוניה ועצב. לצערו, אנשים אינם מבינים, מפחדים ומתרחקים מאוטיסטים, כאילו שזה מדבק.

ברדיו מתנגנת מוזיקת דיסקו. כאשר אנחנו רוצים להחליף תחנה, קוסמה מוחה בהומור ומסביר שבאמצעות שירי דיסקו הוא למד לזהות רגשות. כל להיט דיסקו מספר רק על רגש מסוים אחד. קל להבין במה עוסקות המלים: "כאן אני רוצה להיות, עם בחורה בשמלה. בלי שום דבר נוסף". אנחנו מקשיבים למלים ומוכרחים להודות שהן פשוטות. נושא השיר ברור מאוד.

רובנו איננו צריכים ללמוד לזהות רגשות – שלנו או של זולתנו – באמצעות שירי דיסקו. במהלך התבגרותנו, זה בא לנו באופן טבעי. אנחנו מבינים מה זה אומר כאשר אימא מביטה בנו ומחייכת, או כאשר בחור כלשהו מאיים ומנופף בידיו. בדרך כלל, אנחנו יודעים מה אנחנו מרגישים בקשר להתנהגות של אנשים שונים. אנחנו מצליחים לתקשר עם עצמנו ועם זולתנו. וכאשר אנחנו לא יודעים – אנחנו מרגישים רע. יש לנו תחומי עניין מגוונים, הכוללים גם חפצים וגם אנשים.

אנשי המגוון האוטיסטי חווים את העולם אחרת. הם מתפתחים בצורות שונות, בדרכים שונות, ואין תבנית אחת עבור כולם. למשל, מישהו מתעניין רק בצעצוע אחד לאורך כל ילדותו, בעוד אמו, הגננת, או ילדים אחרים, אינם קיימים עבורו.

"בגיל עשר, היו לי יכולות טכניות נהדרות ויכולות חברתיות אפסיות. אף פעם לא הקשבתי בשיעורים, אבל כאשר המורות שאלו שאלות – תמיד ידעתי הכל. שיחקתי רק עם ילדים מסוימים והעדפתי מבוגרים. כולם ציפו ממני ליותר, בכל התחומים בהם הייתי משתרך מאחור. הרגשתי שאני תמיד או טוב במיוחד, או גרוע במיוחד. תמיד ידעתי שמשהו בי שונה, אבל אף אחד לא ידע להגיד מה יש לי", אומר קוסמה.

"את האבחנה קיבלתי לפני שנתיים, בגיל שלושים. היא הצילה את חיי, כי הגעתי אל הפסיכיאטרית במצב נוראי".

קוסמה הוא, בין השאר, מייצג עצמי. זה אומר שהוא מדבר על המגוון האוטיסטי מנקודת מבטו. הוא פעיל חברתי – משוחח עם הורים לילדים אוטיסטים, מרצה בכנסים בנושא אוטיזם, וכותב על חייו בבלוג בשם "סטראוטיפ"

בדומה למרבית האוטיסטים, קוסמה אינו אוהב שינויים. כבר שנה וחצי שהוא קונה את אותו הלחם ומכין לעצמו את אותו הכריך, כי הוא כבר התרגל לסדר הפעולות הנדרש. "אבל לפעמים זה מקשה עליי לאכול במשך כל היום", הוא מסביר. שינוי אחד, עם זאת, הוא מאחל לעצמו, "שאנשים נוירוטיפקלים יקבלו ויבינו אותנו באופן טוב יותר. שלא יחשבו שחיי האוטיסטים חייבים להיות קשים ועצובים, כי האוטיזם כשלעצמו הוא דווקא צבעוני מאוד", מסכם קוסמה.

***

בפולניה, אחד מכל מאה ילדים מאובחן כאוטיסט. אוטיזם זה לא מחלה. הוא נחשב להפרעה התפתחותית, אבל כיום מרבים להתייחס אליו כאל שוני התפתחותי. מדברים על "המגוון האוטיסטי", כי אין תבנית התפתחות אוטיסטית אחת – אוטיסטים שונים יכולים להיות שונים מאוד אלה מאלה, למרות האבחנה הזהה. חלקם מצליחים לגור לבדם, לעבוד ולנהל מערכות יחסים. אחרים זקוקים לסיוע רב בכל פעולות היומיום. עם זאת, ניתן לשפר את איכות החיים של כולם – לעתים באמצעות טיפולים ולעתים בלעדיהם. צריך רק ידיים מסייעות והבנה שאנשי המגוון האוטיסטי הם אנשים נורמליים, אשר פועלים קצת אחרת.

לאוטיזם עשויות להתלוות תופעות נוספות, כגון מוגבלות אינטלקטואלית, דיכאון, או חרדה. כשלעצמן, הן אינן אוטיזם. כל אדם במגוון האוטיסטי זקוק למענה ייחודי. אנשים אוטיסטים נולדים כאלה, חיים כאלה ומתים כאלה.

הכתבה, אשר פורסמה לציון יום קבלת האוטיסטים הבינלאומי, 2019, תורגמה מהגזטה ויבורצ'ה.
כתבה: פאולינה דודק. המקור, בפולנית, נמצא כאן:
http://weekend.gazeta.pl/weekend/1,168449,24604495,kosma-przez-30-lat-slyszal-ze-jest-dziwny-nienormalny-i-powinien.html

קמפיין של אוטיסטיות כובש את הרשת

קמפיין של אוטיסטיות כובש את הרשת, לאחר שדוגמנית שאובחנה כאוטיסטית בגיל 23 חושפת את החיים בספקטרום.

קבלו את האוטיסטים – קמפיין האינסטגרם של חנה קווינטון כובש את הרשת

קרוב למאה מיליון אנשים הם אוטיסטים, למעלה מאחוז מאוכלוסיית העולם.

אם סופרים גם את משפחותיהם, אז האוטיזם נוגע בחיי היומיום של קרוב לחצי מיליארד אנשים. למרות שאוטיזם נמשך לאורך החיים, עזרה מתאימה עשויה לשנות את חיי האוטיסטים לטובה.

חנה קווינטון, מהעיר ויימות שבמחוז דורסט, בבריטניה, מאמינה ששיפור הגישה כלפי אוטיסטים הוא צעד הכרחי.

האופטיקאית, שהיא גם דוגמנית, מקווה לקחת את הקמפיין שלה לשלב הבא – עם תוכניות להגיע למיליוני עוקבים ברשת.

בת ה- 25 אובחנה לפני שנתיים כנמצאת בספקטרום האוטיסטי, לאחר שנים בהן עברה סדרות אבחונים שהובילו לתוצאות שגויות. מאבחן אחד אפילו אמר שהיא לא יכולה להיות אוטיסטית, "כי היא בחורה".

היא מספרת: "קודם כל, זו הייתה הקלה עצומה לקבל את האבחנה, לדעת שאני לא מדמיינת את זה ולא סתם מגזימה. אבל זה גם מתסכל לדעת שזה לקח כל קח הרבה זמן – חייתי את כל החיים שלי בלי לדעת את זה, וזה גורם לי לחשוב אם החיים שלי יכלו להיות שונים. יכולתי לקבל את העזרה שאני צריכה כבר מזמן. יכולתי להיות נחמדה יותר כלפי עצמי".

חנה רוצה להדגים שאוטיסטים הם מגוונים כמו כולם. צילום: ג'קי מולסוורת

אחרי שסוף סוף קיבלה את האבחנה שלה, היא הצטרפה לקהילה האוטיסטית ונדהמה לפגוש המון אוטיסטים שנתקלו "בהתעלמות וזלזול" מצד הממסד הרפואי, ואפילו מצד חברים ובני משפחה.

וכך התחיל הקמפיין שלה, "אני נראית כבר אוטיסטית?".

הקמפיין התחיל כחשבון אינסטגרם בשם "אסתטיקה אספרגרית", במטרה להפוך אוטיסטים לחלק מהנורמה, בצורה שהציבור הרחב יוכל להבין.

חנה החליטה לפרסם תמונות של עצמה ושל אנשים נוספים מהספקטרום, כדי להוכיח שאוטיסטים הם מגוונים כמו כולם – עם שרירניות, פסיכולוגים, אמניות, זמרים ונשות עסקים אוטיסטיות שהצטרפו לקמפיין והשתמשו בתגית שלה.

אנג'ל היא רק אחת מתוך המונים שהשתמשו בתגית. צילום מתוך אינסטגרם.

 

טרייסי היא אחת מתוך אלפי העוקבות אחר החשבון. צילום מתוך אינסטגרם.

 

היא מספרת: "כשסיפרתי לאנשים על האבחנה שלי ועל מה שאני עושה, אז תכף היו אומרים לי 'אבל את לא נראית אוטיסטית', או 'אבל את נראית כל כך נורמלית'. הם ניסו לגרום לי להרגיש טוב ולעודד אותי. הם לא ניסו לפגוע, אבל אנשים לא מבינים מה זה אוטיזם. אי אפשר לזהות את זה על פי מראה חיצוני. אנחנו מגיעים בכל הצורות, הצבעים, המידות. יש לנו תחביבים שונים ותחומי עניין מגוונים. אנשים לא יודעים איך לדבר אליי כשאני אומרת שאני אוטיסטית, אבל אנחנו לא מאוד שונים מכולם".

ג'וקס נמצאת גם היא בספקטרום האוטיסטי. צילום מתוך אינסטגרם.

יש לה כבר אלף עוקבים באינסטגרם ועשרים וחמישה אלף בפייסבוק. עוקבים ובני משפחות הודו לה, כולל הורים שאמרו שהיא גרמה לבניהם ובנותיהם להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמם בזכות הקמפיין.

חנה מספרת: "אנשים עדיין לא מבינים מה זה אוטיסטים. רק השבוע, ראיתי פוסט שבו מישהו התבלבל בין אוטיזם לאסתמה. אנחנו רוצים שאנשים ידעו שהם יכולים לדבר אתנו. אם הם רוצים לדעת על אוטיזם, אז שישאלו אוטיסטים. המשימה שלי היא להמשיך לעשות את מה שאני עושה, בתקווה שעוד אנשים ייראו את המסרים ויצטרפו לתנועת 'אני נראית כבר אוטיסטית?'. רק באמצעות חינוך נצליח לנצח את הבורות".

חנה קווינטון אובחנה בגיל 23, אחרי שנים של אבחנות שגויות. התצלום באדיבות המצולמת.

מחקר של עמותת האוטיזם הלאומית הבריטית מצא ש- 34 אחוזים מילדי הספקטרום האוטיסטי אומרים שהדבר הכי גרוע בבית הספר הוא שמציקים להם.

מעל מאה מיליון אנשים ברחבי העולם הם אוטיסטים. חנה קווינטון. התצלום באדיבות המצולמת.

70 אחוזים מהמבוגרים האוטיסטים אומרים שהם אינם מקבלים את העזרה שהם צריכים משירותי הרווחה – כאשר לפחות אחד מכל שלושה סובל מבעיות בריאות נפש חמורות בגלל היעדר עזרה.

המקור:
https://www.express.co.uk/news/uk/885851/Autism-awareness-campaign-viral-doilookautisticyet-Instagram-facebook-actually-autistic

החלטתי שאני לא מתביישת באוטיזם שלי

מאות אלפי נשים בריטיות הן אוטיסטיות, אבל בדרך כלל הן מסתירות את המאפיינים ולכן הן לא מוכרות על ידי הממסד. הדוגמנית מליסה קול, שהיא אוטיסטית מוצהרת, מספרת איך היא מתמודדת עם התופעה:

מליסה קול, סוכנות מיוז. צילום: אוסוואלדו פונטון

הדוגמנית ההולנדית מליסה קול הייתה בת 10 כאשר הבינה לראשונה שהיא לא "נוירוטיפיקלית". חברותיה בבית הספר נראו חסרות דאגות, אבל היא הייתה מודאגת מהכל. "כלפי חוץ נראיתי כמו כולן, אבל השקעתי המון מאמצים כדי להיראות ככה", מספרת מליסה במהלך ארוחת צהריים בעיר דלפט, בהולנד. "המוח שלי עבד אחרת".

מליסה, 24, היא לא דוגמנית טיפוסית. בתו של מגדל פרחים לשעבר, היא עגלגלה ולובשת בגדים במידה 44. ובניגוד למרבית הדוגמניות, יש לה תסמונת אספרגר.

באפריל האחרון, היא הודיעה על היותה אוטיסטית באופן בו כל דוגמנית מכובדת מפיצה הודעות בימינו – באינסטגרם. "אני אוהבת כל חלקיק שלי, כולל 'המוגבלות' שלי", היא כתבה לאלפי העוקבים אחריה, מתחת לתמונה שלה לבושה בחולצה בצבע קרם ובמכנסי ג'ינס. למרות שחברים וקרובי משפחה ידעו, היא רצתה לספר בפומבי על האספרגר שלה. למה?

"החלטתי שאני לא מתביישת בזה שאני אוטיסטית", היא אומרת, "זה חלק גדול מהחיים שלי, והרגשתי שאני לא הוגנת כלפי עצמי כשאני מסתירה את זה". חלק מההיסוס שלה "לצאת מהארון" היה אסטרטגי – היא פחדה שלקוחות יחשבו שהיא מתנהגת בצורה מוזרה בזמן העבודה.
במציאות, מליסה לא נראית מוזרה – רחוק מזה. בזמן ארוחת הצהריים, היא שמרה על קשר עין, צחקה הרבה ודיברה אנגלית טובה, במבטא אמריקאי שספגה בניו יורק, בה היא עובדת לעתים קרובות. אפשר לשים לב שהיא בספקטרום האוטיסטי – היא אוכלת את כריך הסלמון וגבינת השמנת שלה בזהירות, חותכת אותו לפרוסות מדויקות – אבל היא בכל זאת נראית כמו צעירה נורמלית, אפילו שהיא יפה באופן יוצא דופן.

הספקטרום האוטיסטי כולל טווח של דברים המשפיעים על התקשורת החברתית, תחומי העניין וההתנהגות; בערך אחד מכל מאה בריטים נמצא בספקטרום. אספרגר זה סוג של אוטיזם הנקשר בדרך כלל לאנשים "בתפקוד גבוה", עם מנת משכל נורמלית ומעלה. הוא גם נפוץ יותר אצל בנים, ושנים של מחקר התמקדו בצורה הגברית של התסמונת.

מליסה גילתה שיש לה אספרגר כשהייתה בת 19. "האפשרות עלתה בדעתי אחרי שחברה שלי אובחנה כאוטיסטית", היא אומרת, "דיברנו על זה המון, וחשבתי 'ניראה לי שזה מה שיש לי'". כילדה, היא טופלה על ידי קלינאית תקשורת, ורופאה אחת הציעה לשלוח אותה לאבחון אוטיזם, אבל אמה סירבה לשלוח אותה, בטענה שהיא "לא משוגעת". הגילוי שיש לה אספרגר היווה הקלה. "הרגשתי סוג של הכרה", מספרת מליסה, "ידעתי מגיל צעיר שאני שונה, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין למה".

למרות שהיא שמחה לקבל את האבחנה, הגדרתה כאוטיסטית הציבה בעיה מיידית: בעקבות מי ללכת? "הדוגמאות ההיסטוריות שנותנים לנו, של אוטיסטים לכאורה, הן כולן של גברים גאונים, כמו מוצרט, איינשטיין וטסלה. אני יודעת שאני אינטליגנטית, אבל אני גם יודעת שאני לא גאונה. היה קשה לי לדעת אם המטרות שהצבתי לעצמי בחיים ניתנות להשגה".
בהתחלה, הנס אספרגר עצמו חשב שאין בנות אוטיסטיות, עד שמאוחר יותר שינה את דעתו. ההערכות לגבי היחס שבין גברים לנשים בספקטרום האוטיסטי נעות בין 2:1 ל- 16:1 – בדרך כלל, בנות הן טובות יותר בהסתרת המאפיינים האוטיסטיים. לכן, רופאים מתקשים לאבחן אותן. בספרו החדש, "10 דברים שבנות צריכות הכי הרבה", הפסיכולוג סטיב בידולף כותב על בעיותיהן של בנות אוטיסטיות, שהן "לפעמים טובות יותר בהסתרת הקשיים החברתיים שלהן, אבל מתאמצות כל כך לעשות את זה, עד שהן מתחילות לסבול מחרדות קשות, או מדיכאון".

האבחנה של מליסה עזרה לתת לה את הכלים להבין את שנות נעוריה הסוערות. היא גדלה עם אח אחד, צעיר ממנה, במשפחה מגוננת שהיו בה שגרות קבועות. היא התבגרה מוקדם והחלה לשתות אלכוהול בגיל 12. מעט אחרי יום הולדתה ה- 13, נער שהיא הכירה ניצל אותה מינית. "הוא הכריח אותי לעשות דברים שלא רציתי לעשות. אחר כך, הוא סיפר על זה לכולם, אבל לא סיפר שהוא הכריח אותי לעשות את זה. כל בית הספר ידע, ואני לא ידעתי איך להתמודד עם זה". היא סיפרה עליו? "לא", היא אומרת, "לאורך תקופה ארוכה האשמתי את עצמי. חשבתי, 'אולי לא אמרתי "לא" מספיק פעמים. אולי פלירטטתי'. בנים ידעו שהם יכולים להשתמש בי לכל דבר, אפילו אם אמרתי שאני לא רוצה".

הרבה נערות אוטיסטיות חוות ניצול מיני, כמו גם דיכאון ופגיעה עצמית. זו אחת הסיבות לכך שמליסה כל כך מתוסכלת מזה שנערות ונשים אוטיסטיות מקבלות לעתים כל כך קרובות אבחנות שגויות. "רבות מהן לא מקבלות עזרה, כי אנשים חושבים, 'היא בסדר. היא פשוט טיפה פסיכית'", אומרת מליסה וממצמצת בעיניה. היא לא נמצאת כיום בטיפול, אבל היא הייתה, "במשך הרבה זמן, וזה עזר מאוד".

עושה רושם שמליסה לא הייתה יכולה לבחור קריירה פחות מתאימה לאוטיסטית – כמו רבות כמוה, היא רגישה מאוד. אורות, קולות, מרקמים עלולים לגרום לה לאי נוחות קיצונית (כילדה, היא שנאה את הדביקות של קרם הגנה מהשמש, ואפילו סלדה מתחושת סלט בפיה). איך היא מחזיקה מעמד על סט הצילומים, כאשר מורחים עליה שכבות של איפור ומציבים אותה מול אורות בוהקים? "אני מתרכזת בדברים בסיסיים, כמו אם אני יכולה לישון ולהשתמש בשירותים", אומרת מליסה.

היא אותרה בגיל 14, לאחר שפרסמה תמונה שלה באינטרנט. הסוכנות שלה באותה התקופה ביקשה ממנה, בעדינות, לרדת קצת במשקל, ולאורך שלוש השנים הבאות היא נאבקה לשמור על גיזרה דקיקה. היותה טובה בחשבון ונטייתה להתנהגות אובססיבית לא עזרו. לבסוף, בגיל 17, היא ניסתה לגרום לעצמה להקיא לאחר ארוחה והבינה שהיא חייבת לפעול: היא פרשה מדוגמנות ונרשמה לאוניברסיטה. היא חזרה לדגמן בגיל 21, הפעם בקטגוריית המידות הגדולות, ולמרות שהיא מתאמנת באופן קבוע, היא כבר לא חייבת להגביל את המשקל שלה כמו פעם.

כיום, בין השאר בגלל שהיא הודיעה בפומבי על היותה אוטיסטית, רואים שמליסה מרגישה טוב עם עצמה. עם זאת, דוגמנות היא קריירה לא יציבה ומליסה סובלת מכך שהיא אינה שולטת בלוח הזמנים של עצמה. נסיעות למקומות חדשים מלחיצות אותה, כמו גם ניהול שיחות קלילות עם חברים לעבודה ("אני נוטה לצלול מיד אל תוך שיחות עמוקות"). העובדה שיש לה מערכת יחסים יציבה עוזרת לה. מוקדם יותר השנה, מליסה התחתנה עם יוסט, יועץ ניהולי שהכירה כששניהם למדו בבית הספר. למרות שאין לו אספרגר, הוא מבין מה מניע את מליסה. לעתים, הוא צץ בחשבון האינסטגרם שלה.

בחודש מרץ, רחוב סומסום צירף בובה אוטיסטית לתוכנית, כדי ללמד ילדים על התופעה. כאשר מליסה נשאלת אם היא שמחה, היא עונה, "אני מרוצה", וצוחקת, "אבל תמיד הייתה לי חרדה מרחוב סומסום. היו לי סיוטים בגלל התוכנית, אז אני לא אצפה בזה".

המקור:
https://www.thetimes.co.uk/article/model-melissa-koole-i-decided-i-wasn-t-ashamed-of-my-autism-9jfwdll8q

גארי ניומן: ערכי המשפחה שלי

גארי ניומן: "ההורים שלי שלחו אותי לפסיכולוגית ילדים, שאמרה שאולי יש לי תסמונת אספרגר". צילום: שרה לי

יש לי רק זיכרונות מאושרים לגבי ההורים שלי. מהרגע בו נולדתי, גרמו לי להרגיש מיוחד. גדלתי בכפר, על יד שדה התעופה היתרו. לא ראיתי הרבה את אבא שלי עד שהייתי בן חמש, כי הוא כל הזמן עבד, ניסה לשפר את מצבינו. אבל למרות שחסר לנו כסף, ההורים שלי מעולם לא לחצו עליי למצוא עבודה רגילה – רחוק מזה. בזמנו, לא הבנתי את זה, אבל הם השקיעו את כל חסכונותיהם בקניית ציוד מוזיקה עבורי.
הייתי ילד מתבודד ואהבתי להישאר בבית ולהטיס מטוסי צעצוע. כשהתחלתי לעשות בעיות, בכיתה ג', אימא שלי הופתעה מאוד. ההורים שלחו אותי לפסיכולוגית ילדים, שאמרה שאולי יש לי תסמונת אספרגר. אימא שלי נפגעה מזה, כי היא חשבה שזה באשמתה. פשוט לא הבינו את זה. נתנו לי וליום, ותרופות נוספות, אבל עדיין היו מעיפים אותי מבית הספר.
בשנת 1979, התפרסמתי כאשר "האם חברים הם חשמליים?", הסינגל הראשון שלי, הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. זו הייתה תקופה מפחידה ומלהיבה – וחייהם של ההורים שלי השתנו ביחד עם חיי. בוקר אחד, אבא שלי מצא מטען חבלה מתחת למכונית שלו, שבוודאי יועד אליי. ובעיתון כתבו שבוודאי השתילו להורים שלי מוטציות גנטיות לפני שנולדתי. זה היה מעליב מאוד.
יש לי אח אחד, ג'ון, טייס בחברת תעופה, הצעיר ממני בשבע שנים. הוא מאומץ, אבל בכל זאת יש בינינו קרבת דם – הוא בן דוד שלי. ההורים שלי לא יכלו להוליד ילדים נוספים אחריי, אז כאשר אחיו של אבא שלי מת, הם אמצו את ג'ון, שהיה עדיין תינוק. יש לנו הרבה מהמשותף: הוא ניגן סקסופון וקלידים בלהקה שלי במשך שנים ושנינו היינו באותו צוות אווירובטי.
הכרתי את אשתי, ג'מה, כשהיא הייתה בת 12. היא נדלקה עליי ואבא שלה סידר לה לפגוש אותי. מאוחר יותר, היא התחילה לבוא להופעות שלי, אבל התחלתי להכיר אותה מקרוב רק לאחר שאימא שלה מתה. טלפנתי לשמוע מה שלומה, וככה זה התחיל. היא מאוד מתחשבת וחכמה. הייתי אכול ספקות עצמיים כשהתחלנו לצאת זה עם זו, והאמנתי שקריירת המוזיקה שלי הסתיימה – היא גרמה לי להכיר בעובדה שהמון אנשים אוהבים את המוזיקה שלי.
ג'מה הבחינה באספרגר שלי מיד, כי גם לאחיה יש את זה. אני גרוע בשיחות חולין ומתקשה ליצור קשר עין. ג'מה היא נהדרת, כי היא מדברת במקומי. במצבים חברתיים, אני אוהב להימצא בצל שלה. אם אנחנו יוצאים והיא משאירה אותי לבדי לכמה דקות, אני נלחץ מאוד.
אמרו לנו שלא נוכל ללדת ילדים באופן טבעי, כי יש לנו חוסר פוריות כלשהו, אז פנינו לנתיב הפריות המבחנה. ג'מה נכנסה להריון מיד, והרגשנו ברי מזל, אבל לאחר שלושה חודשים היא עברה הפלה טבעית, שהייתה נוראית. ניסינו שוב, פעמים רבות, ללא הצלחה, אבל אז רייבן נולדה (למרות שהתאומה שלה מתה), ואחריה פרסיה ואקו.
לפני שהבנות נולדו, החיים שלי סבבו סביבי. כיום, אני האדם הכי פחות אנוכי שאפשר לפגוש. אני אבא מעשי מאוד וכל מה שאני עושה הוא למען הבנות. אני מכין להן ארוחת בוקר, מכין להן כריכים לבית הספר ומקריא להן סיפורים לפני השינה. אנחנו עושים הכל ביחד.


"תמיד הרגשתי לא שייכת": קרוליין הרסט אובחנה כאוטיסטית רק בגיל 55

כאשר קרוליין הרסט קראה מאמר על תסמיני האוטיזם, נפל לה האסימון – היא הבינה, בגיל 55, שהיא בעצמה נמצאת בספקטרום האוטיסטי. האבחון שלה, לפני חמש שנים, עם תסמונת הספקטרום האוטיסטי (ASD) – מצב נוירו-התפתחותי המשפיע על האופן בו אנשים מתייחסים אל זולתם וקולטים את העולם הסובב אותם – היווה עבורה הקלה עצומה.

הוא הסביר למה היא מתקשה למצוא חברים ולתפקד במקומות עבודה ולמה היא סובלת מדיכאונות. "כאשר הבנתי את זה, זו הייתה תגלית עצומה. הכל התיישב במקומו", היא אומרת.

כמו אנשים רבים, היא הוטעתה על ידי התדמית הציבורית של האוטיזם, המתארת לעתים קרובות תמונה קיצונית של אנשים כגון איש הגשם, בעלי כישרון למספרים אך נטולי אמפתיה. לגברים יש סיכוי גבוה פי ארבעה מאשר לנשים לקבל אבחנה של אוטיזם, אבל קרוליין מאמינה שמרבית הנשים האוטיסטיות אינן זוכות לקבל אבחנה. כיום ישנה עלייה במודעות לתסמיני אוטיזם בילדים, אבל כאשר קרוליין הייתה ילדה בשנות ה-50 המודעות לאוטיזם רק החלה להיווצר.

"לא הצלחתי להבין למה קשה לי להשתלב ולמצוא חברים"

כיום, היא רוצה מאוד לעזור לנשים אוטיסטיות ולגברים אוטיסטים נוספים ולכן היא הקימה את "נושאי אוטיזם", חברה לתועלת הציבור שמטרתה להעלות את המודעות לאוטיזם המציעה סדנאות לאנשי מקצוע, לבני משפחה, לחברים, למעסיקים ולאוטיסטים. מטרתה היא לשפר את תדמית האוטיסטים, כדי שאנשים לא יחושו אי נוחות אם הם או בני משפחתם מאובחנים ככאלה. היא אומרת, "הדיכאון שלי נבע מכך שלא הבנתי למה כל כך קשה לי להשתלב בחברה ולמצוא חברים. כל שאר האנשים נראו כל כך הרבה יותר רגועים ממני. תמיד הרגשתי כמו צופה מבחוץ".

אחרי שגילתה שהיא נמצאת בספקטרום האוטיסטי, קרוליין החליטה לפגוש אנשים נוספים מהספקטרום והלכה לקבוצת תמיכה בעיר קרייסטצ'רץ' בניו-זילנד, בה התגוררה באותה התקופה. "אנשים לא-אוטיסטים אומרים, 'גם אנחנו נלחצים מאוד במצבים חברתיים', אבל זה לא אותו הדבר. להשוות חרדה רגילה ממצבים חברתיים לחרדה חברתית אוטיסטית זה כמו להשוות את החשש שלי משחייה בנהר (אני שחיינית טובה) לחשש של מישהי שאינה יודעת לשחות. אני עשויה לחשוש כי אני לא מכירה נהר מסוים ואת הזרמים שבו, אבל אני יכולה לשחות בנהרות. ללא עזרה מבחוץ, מישהי שאינה יודעת לשחות תטבע בכל נהר. באופן דומה, ללא עזרה אני אתקשה מאוד במצבים חברתיים".

קרוליין בילדותה

קרוליין נולדה בצפון לונדון להורים יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית. בתחילה, הקשיים שלה לא נראו לסביבתה ולמרות שלא הייתה לה קבוצת חברים גדולה היא הצליחה להסתדר בתוך המעגל הקטן שלה בבית הספר היסודי ואחר כך בבית הספר התיכון לבנות. לא תמיד הכל היה פשוט. "התייחסתי אל דברים כפשוטם – היה לוקח לי זמן להבין בדיחות סרקסטיות. השכל היה אומר לי שזו בדיחה, אבל לא הייתי קולטת את זה בצורה אינסטינקטיבית. ההורים של החברות שלי חשבו שאני 'חמקמקה' כי היה לי קשה לשמור על קשר עין. זה עדיין קשה לי כאשר אני לא רגועה, אבל אני מסתדרת עם אנשים שאני מכירה היטב".

הרגישות הגבוהה שלה לגירויים חיצוניים – סימן מוכר לאוטיזם – השפיעה מאוד על חיי היומיום שלה. "אני רגישה לטעמים", אומרת קרוליין. "אני לא יכולה לאכול דברים רק כדי להיות מנומסת, כי אני אחטוף בחילה. שנאתי את הארוחות בבית הספר והיו משאירים אותי בפנים לאורך כל שעת הארוחה כדי שאוכל אותה – אבל אף פעם לא אכלתי. אני גם רגישה לקולות".

לקרוליין, הקשיים הנובעים מהאוטיזם החלו להתעצם כאשר הפכה לנערה. "לא יכולתי לסבול פלירטוטים", היא מחייכת. "אם נמשכתי למישהו, הייתי שותקת ומאדימה. זה היה סיוט".

כאשר הייתה בת 16, אמה שהייתה אז רק בת 48 מתה מסרטן. "אמא שלי ואני לא היינו קרובות מאוד, אבל כולם ייחסו את הדיכאון שלי למוות שלה", אומרת קרוליין. ההיסטוריה המשפחתית שלה, כילדה של פליטים, סיפקה לה הסבר לתחושת המתבוננת מבחוץ שליוותה אותה תמיד.

קשייה של קרוליין החמירו כאשר החלה ללמוד כלכלה באוניברסיטת מנצ'סטר. האווירה המנוכרת, הרחק מביתה וממכריה, הכבידה עליה. "לא מצאתי חברים והייתה לי שנה נוראית". לאחר שנשרה מהאוניברסיטה וחזרה לביתה, ניסתה קרוליין להתאבד באמצעות נטילת מנת יתר של כדורים נוגדי דיכאון. "לא עשיתי את זה כדי לעורר תשומת לב. רציתי למות. התאכזבתי מאוד כאשר התעוררתי וגיליתי שאני עדיין בחיים", היא אומרת.

קרוליין מעלה את המודעות לתסמונת הספקטרום האוטיסטי באמצעות הסדנאות שהיא מעבירה

לדברי ד"ר ג'ודית גולד, מנהלת מרכז לורנה וינג לאוטיזם, הסיפור של קרוליין הוא אופייני לנשים מהספקטרום האוטיסטי. "לעתים קרובות נשים אוטיסטיות אינן מאובחנות, או שהן מקבלות אבחנות שגויות. הן מופנות אלינו כאשר הן סובלות מחרדה ומדיכאון. ילדות עשויות להסתדר בשנותיהן המוקדמות אבל בנעוריהן מתעוררים קשיים. בבגרותן, הן עשויות להתקשות למצוא עבודה, או שבהתקדמן בסולם הקריירה הן נקלעות לצרות בגלל התנהגויות לא ראויות. הן מתקשות להבחין באותות חברתיים עדינים, כגון שפת גוף. אם אתן מתקשות לעשות את זה באופן אינסטינקטיבי אז זה יתיש אתכן. רובן חשות הקלה כאשר הן עוברות אבחון ומבינות למה הן שונות. זו אינה תווית, זו דלת לקבלת העזרה המתאימה".

קרוליין מסבירה שקל לה יותר לתקשר עם אנשים כאשר ישנה מטרה, כגון בתקשורת עם עמיתים לעבודה. "אני מסתדרת בהתחלה ולאחר שנוצרות חברויות, אבל אני מתקשה בשלב שבו 'לומדים להכיר מישהו'. קשה לי יותר לדבר עם שכנים מאשר עם עמיתים לעבודה".

למרות הקשיים שלה, בשנות השלושים לחייה פיתחה קרוליין מערכת יחסים עם רלף הניו זילנדי – מנהל פרוייקטים שפגשה לאחר שפרסמה מודעת חיפוש שותפ/ה לדירה – ולזוג נולדו שני בנים. "היה לי קשה לתקשר עם גברים אם נמשכתי אליהם, אבל היה לי קל יותר עם חברים. גברים נוטים להיות יותר ישירים והם העריכו את האופי הישיר שלי. רלף ואני היינו חברים לפני שהוא הזמין אותי לצאת אתו".

קרוליין בגיל 5. בבית הספר היא התקשתה להבין בדיחות וליצור קשר עין

בשנות התשעים, קרוליין ומשפחתה עברו לניו זילנד, שם עבדה כיועצת לקוחות בתחום בריאות הנפש. "ההכשרה שלי כפסיכותרפיסטית וההתנסות שלי בדיכאון שמו אותי במקום אידאלי לתפקיד. על הנייר התאמתי למשרה, אבל הייתי חסרת אונים בפגישות. התקשיתי להסביר את הדברים שלי ובנימת הדיבור הנכונה. זה היה נורא".

היא המשיכה להתמודד עם דיכאון, הלוך ושוב, עד שקראה את אותו מאמר בשנת 2009. ההבנה מדוע היא מתקשה מבחינה חברתית ומקצועית גרמה לכך שהיא הפסיקה להרגיש חסרת אונים.

לרוע המזל, מערכת היחסים שלה לא החזיקה מעמד. "אף פעם לא הייתי עקרת בית טובה. רלף השלים עם זה בבריטניה, אבל הוא רצה שאתפקד כמו 'אישה קטנה' כאשר עברנו לניו זילנד". הזוג נפרד ובשנת 2011, לאחר שבניה עזבו את הבית, היא חזרה לאנגליה בעוד בניה נשארו בניו זילנד.

האבחנה גם עזרה לקרוליין להבין אנשים נוספים במשפחתה טוב יותר. היא מאמינה שבנה הבכור, בן 24, נמצא בספקטרום, למרות שאין לו אבחנה רשמית, וכיום היא מרגישה שגם אחיה ואביה המנוח נמצאו בספקטרום. הגורמים לתסמונת הספקטרום האוטיסטי עדיין נחקרים, אבל ישנן עדויות לכך שקיים מרכיב גנטי בהתפתחות התסמונת.

קרוליין מאמינה שאבחנה מוקדמת יותר הייתה עשויה לעזור מאוד בגידול בנה הבכור, שהיה ילד מאתגר. "הייתי מגדלת אותו אחרת – ילדי הספקטרום זקוקים ליותר שיגרה ועקביות".

"בנות אוטיסטיות אינן מקבלות תשומת לב, כי הן עושות רושם של ביישניות ופסיביות – הן מסתירות את התסמינים שלהן", אומרת ד"ר גולד. "חשוב להן להיות חברותיות. הן מתבוננות ומחקות, אבל הן תמיד נשארות בשולי החברה".

מציאת חברים תמיד הייתה קלה לבנה הצעיר של קרוליין, נת, בן 21. "הוא תמיד היה מקובל והחיים במשפחה של אוטיסטים עזרו לו לפתח חוש של תמיכה. אחרי שנפרדתי מאביהם, נת היה הכי בוגר ומשכין שלום מבין כולנו".

"בנות אוטיסטיות חומקות מתחת לרדאר, כי הן מסוות את התסמינים שלהן"

קרוליין מאמינה שהאוטיזם שלה השפיע לשלילה על התפתחותה המקצועית. "צברתי הרבה כישורים. הוכשרתי כספרנית וכפסיכותרפיסטית באמנות. בתאוריה הייתי בסדר, אבל מפגשים עם אנשים היו קשים מאוד, כי לא יכולתי להשתחרר מההתמקדות במה הם חושבים עליי".

האבחנה שלה אפשרה לקרוליין להבין כמה מהתחומים בהם היא נהגה להיכשל. "הפסקתי להעיר לאנשים כאשר הם עושים טעויות קטנות. מה שחשוב זה להתמקד במטרות חיוביות ולא לסטות מהן לצורך תיקון טעויות קטנות – במיוחד אם זה מרגיז אנשים".

קרוליין גם למדה להתחשב יותר באנשים. "בעבר, נהגתי להתלונן אם חשבתי שמשהו היה לא סביר. כיום, אני מנתחת את התועלת אל מול המחיר. אני מודעת יותר לרגשות הזולת בכל אינטראקציה".

כיום, קרוליין מתאוששת מהר יותר ממצבים חברתיים מביכים. "תמיד היו לי קשיים חברתיים. כיום, אני מקבלת את הקשיים האלה, ולמרבה האירוניה זה מקל את החיים עמם. אני מבינה שהרדאר החברתי שלי הוא מוגבל. אני לא לוחצת על עצמי להיות משהו שאני לא".

בגלל ההשפעה המקלה של האבחנה שלה, קרוליין מתלהבת מהפצת מודעות לתסמונת הספקטרום האוטיסטי ומהבאת אנשי הספקטרום לאבחון. היא הקימה את החברה שלה, "נושאי אוטיזם", בסיוע בית הספר ליזמים חברתיים וכיום זוהי עבודתה במשרה מלאה. "אף אחד מאנשי המקצוע שניסו לטפל בדיכאון שלי לא שם לב לאוטיזם שלי. מצבם של אוטיסטים רבים התדרדר בגלל בורותם של אנשי המקצוע". היא גם נמצאת בתהליך גיוס מימון עבור קבוצת תמיכה לנשים אוטיסטיות.

קרוליין מאמינה שלפעמים כדאי לספר לאנשים על היותך אוטיסטית, אבל לא תמיד. היא אומרת, "במקומות עבודה את יכולה להסביר על הרגישות שלך לקולות – בלי ללכת עד הסוף. את לא יודעת איך אנשים יגיבו. ישנם אנשים המזלזלים בך מרגע שנודע להם שאת אוטיסטית. זה באמת תלוי בהבנה של האנשים".

כאשר היא מדברת בפני משתתפי הסדנאות שלה – קהל מעורב של מטפלים, הורים לילדים אוטיסטים, עובדים סוציאליים ומורים, כמו גם גברים ונשים אשר אובחנו לאחרונה כאוטיסטים – קרוליין נראית בטוחה בעצמה. "אני חושבת שזה בגלל שאני ממלאת תפקיד תוך כדי היותי עצמי. אני נמצאת בשליטה ויש לי מטרה. אני מתה במצבים קבוצתיים שבהם עלולים לבקש ממני לתרום לדיון. כבר קרה שזכיתי בהגרלות והתביישתי לקחת את הפרס. אבל מרגע שהרגשתי שיש לי מומחיות כלשהי בנושא הזה, נרגעתי. אני נהנית להתחבר ולחלוק ולחשוב על הדברים מזוויות שונות".

הכתבה תורגמה מהדיילי מייל. הגירסה המקורית:
http://www.dailymail.co.uk/home/you/article-2805241/I-ve-felt-like-outsider-Caroline-Hearst-s-autism-diagnosed-age-55.html