צעירים אוטיסטים ראויים לכבוד ותשומת לב

כשדונלד טראמפ קרא לגרטה תונברג "כל כך מגוחכת" ואמר שהיא צריכה "לעבוד על בעיית השליטה בכעס שלה", ו- "להירגע", זה היה מוכר לי מאוד. כמו תונברג, גם אני אקטיביסטית אוטיסטית. לכן, גם אני רגילה לזה שאנשים חזקים ממני מזלזלים בי וקוראים לי "כועסת", "לא שולטת בעצמה", ו- "לא נחמדה". המתקפות האלו מגיעות לצד רמזים לכך שאני לא אמורה להימצא בחדר, ושאני לא ראויה לתארים שצברתי. אפילו כשאוטיסטים זוכים בהכרה, כפי שתונברג זכתה בתואר "איש השנה" של מגזין טיימס, מייד טוענים שאנחנו ילדים, ומחזקים את הטענה שילדים ואוטיסטים הם נטולי יכולות ושעבודותינו הן נטולות ערך.
–
במיקרה שלי, זה קרה לאורך כל שלבי העבודה שלי בתחום המשפטים, מאז שניסחתי חקיקה בנושא הדרכת שוטרים במסצ'וסטס, כשעוד הייתי בתיכון, ועד לשלב בו בניתי תוכניות לימוד על צדק לאנשים עם מוגבלויות המועברות באלפי בתי ספר תיכוניים, במסגרת מיזם "אנחנו העתיד" לחינוך באמצעות אמנות.
–
כשאנשים אומרים שהם לא מצליחים להאמין שאני אוטיסטית, הם מתכוונים להחמיא לי, אבל למעשה הם מעליבים אותי. הרי הם חושבים שאנשים עם מוגבלויות הם חסרי יכולות, נחותים וילדותיים.
–
הגישה הזאת נטועה ברעיון שילדים (עם או בלי מוגבליות) ואנשים עם מוגבלויות בכל הגילאים אינם מסוגלים לדבר בשם עצמינו, להחליט את החלטותינו, או להעלות רעיונות שאפשר לקחת ברצינות. זה מה שדונלד טראמפ הבן, בנו של נשיא ארה"ב, התכוון אליו כשצייץ שתונברג "מנוצלת כגימיק שיווקי". מילותיו מזכירות אנשי מקצוע מהתחום שלי, שמזלזלים בי בגלל שלדעתם אם הייתי "באמת" מוגבלת אז לא הייתי יכולה להיות עורכת דין, או אקטיביסטית רצינית, או שהם מתעלמים מהעבודה שלי רק בגלל שאני מוגבלת.
–
אבל כשאנשים מוגבלים נתקלים בכאלו גישות מפלות במוסדות ציבוריים, יש לזה השלכות חמורות. כשתונברג למדה לראשונה על ההשפעות ההרסניות של שינויי האקלים בשנת 2011, היא חלתה, ורק אז היא אובחנה כאוטיסטית. עבור אחרים, ההנחה שהם חסרי יכולות מובילה לתוצאות עגומות. זו הסיבה לכך, למשל, ש- 83 אחוזים מכל הנשים עם המוגבלויות ההתפתחותיות שרדו תקיפה מינית, ולפחות מחציתן שרדו תקיפה מינית למעלה מעשר פעמים. כעורכת דין ואקטיביסטית מנוסה, שמעתי אינספור מבוגרים מוגבלים בכל הגילאים ומכל המקצועות מספרים לי איך נאלצו לעזוב בתי ספר או מקומות עבודה כתוצאה מעוינות קיצונית על רקע מוגבלותם, אבל אף אחד חוץ ממני לא האמין להם.
–
לצד כל החשדנות שאני נתקלת בה והשאלות לגבי היותי "באמת" מוגבלת, שוללי הרעיון שכל האנשים המוגבלים הם אנושיים לגמרי מפקפקים באופן קבוע ביכולתם של אלה שהם מחשיבים למוגבלים "באמת", הזקוקים לתמיכה רבה יותר, להביע דעה משל עצמם או לתמוך בתנועת זכויות הנכים ובמגוון הנוירולוגי. הם אומרים שבגלל שאקטיביסטים כגון מל באגס, איימי סקוונציה, דייוויד ג'יימס סבריז, או בנג'מין מקגאן מקלידים, או משתמשים בתמיכה כדי לתקשר, הם בהכרח קורבנות של ניצול מצד אנשים שאינם מוגבלים.
–
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חזר על אותו הדבר כאשר אמר שמבוגרים מנצלים את תונברג, תוך שימוש באפליה כדי לבקר אותה בגלל מוגבלותה, ולשלול את דבריה כבלתי לגיטימיים. הכחשת יכולותיהם של אוטיסטים מכוונת לא רק להשתיק אותנו, אלא גם להעניש אותנו ולכפות עלינו כניעה לטיפולים דכאניים ופולשניים, להציב אותנו תחת אפוטרופסות מגבילה כאשר בתי משפט מניחים שאין לנו אפילו את יכולת קבלת ההחלטות הבסיסית ביותר, ולמנוע מאתנו לחפש ולקבל עזרה שאינה מותנית בכניעה.
–
בעבודתי שלי, הייתי עדה להכחשת הלגיטימיות של אוטיסטים טרנסג'נדרים על ידי מבקרים העומדים על כך שהם לא יכולים להיות גם אוטיסטים וגם טרנסג'נדרים, וטוענים שהם בוודאי נפלו קורבן למבוגרים טרנסג'נדרים עם כוונות אפלות אשר מנצלים את הפגיעות שלהם למניפולציות.
–
מתקפות על תונברג, בטענה שצריך לרחם עליה ולהציל אותה ממבוגרים המנצלים אותה, נובעות בדרך כלל ממניעים טובים. אבל הם רק מחזקים את הרעיון המפלה, על פיו ילדים ואוטיסטים הם נטולי יכולות ואינם מסוגלים לדבר בשם עצמם. המתקפות על תונברג הן גם מגדריות, כי נשים חזקות לאורך ההיסטוריה הואשמו בכך שהן מהוות כלי משחק עבור גברים השולטים בהן, והן סובלות מזלזול ואפלייה בגלל הכעס המוצדק שלהן.
–
אני יודעת, גם מההיסטוריה וגם מניסיוני האישי כעורכת דין שדיברה באו"ם ובבית הלבן, ושפגשה מאות פעילים אוטיסטים מרשימים, שתונברג היא מנהיגה חזקה ובעלת חזון לא למרות הגיל, המגדר, המוגבלות, או הכעס שלה – אלא במידה רבה בגלל שהיא אישה אוטיסטית צעירה הכועסת בצדק על הכישלונות והסירובים החוזרים של אנשים שבכוחם למנוע את האסון האקלימי הקרב לעשות זאת. ובזכות התמדתה ותשוקתה, תונברג ושותפיה הצעירים, כגון קסיוטזקטל מרטינז ואיסרה הירסי, המובילים את הדרך, ראויים לכבוד ולהערכה – כולנו נסבול בצורה בלתי הפיכה אם נאפשר למנהיגים פוליטיים להמשיך להכחיש את יכולתיהם וכוחם של צעירים המובילים אותנו קדימה.
–
נכתב על ידי עורכת הדין האוטיסטית לידיה בראון, מנהלת שותפה של תוכנית זכויות הנכים במחלקה למשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון, ומנהלת קרן המיעוטים האתניים של רשת הנשים והא-בינריות האוטיסטיות.
–
פורסם במקור בוושינגטון פוסט